בגלל המלחמה ההיא: אסופת הסיפורים מאת כותבים ישראלים וגרמנים חושפת פערים מפתיעים

"לא נשכח נצא לרקוד" הוא שמה החכם של אסופת סיפורים מאת כותבים ישראלים וגרמנים, בעריכת עמיחי שלו ונורברט קרון. האסופה, שיצאה באחרונה בהוצאת "אפיק" כחלק משורת אירועים המציינים 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל, מציגה פרספקטיבות שונות על מפגשים אישיים בין ישראלים לגרמנים ועל טבעה של הנורמליזציה בין שתי המדינות.

"זה היה ניסוי", סיפר שלו לבלוג "קורא בספרים". "שלחנו 19 סופרים למשימה מוגדרת, לכתוב על הארץ האחרת. לא ידענו מה נקבל מבחינת איכות והקשר היסטורי [...] יותר משזו אנתולוגיה ספרותית, זה ניסוי אינטלקטואלי, בדיקת דופק של יחסי ישראל-גרמניה".

הניסוי חידד כמה הבדלים בולטים בין הישראלים לגרמנים. אצל כותבים גרמנים רבים מוזכר הסכסוך הישראלי-פלסטיני: קרון ב"פתרון המדינה האחת"; מוריץ רינקה ב"כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפני"; ריינר מרקל ב"טירי, עמדה 2-45"; יוכן שמיט בצורה מחוכמת ועקיפה ב"בולי דואר מישראל"; וקתרינה האקר, בצורה המתעתעת ביותר, ב"דרך סורגי הברזל".

לעומתם, ישראלים רבים כותבים על מפגשים אינטימיים או על מפגשים שהאינטימיות הוחמצה בהם. הגוף והמין נוכחים בסיפורים אלה בצורה בולטת. נראה שמין הוא פלטפורמה כנה יותר לדיבור על המועקה שמתחת לנורמליזציה. היא מאפשרת לשמלאנים חילונים ישראלים בני 30 ו-40, שלמדו לקבל כמעט בכפייה את הנורמליזציה עם גרמניה, גישה אותנטית לשאלות שצצות גם עכשיו: האם מותר עדיין לכעוס? ובעצם, מי משתי המדינות היא זאת ששכתבה את השואה בצורה מוצלחת יותר?

קריאה נוספת: אפרופו האובססיה הישראלית על ברלין - האם היא מייצגת נאמנה את גרמניה?

גופה של המדינה

מין – גם אם הוא פלטפורמה מקודדת – מאפשר לתהות אם מתקיימים יחסים של ניצול בין שתי המדינות, אם יש שריטה כלשהי במסלול התיקון המזהיר שעליו הן צועדות. "וופרטל-ווהווינקל" של אסף גברון משתמש במין כדי לדבר על המועקה הזאת. גיבורו הוא שחר, עיתונאי ישראלי שמגיע לגרמניה ומתארח בביתו של זוג גרמני צעיר. הביקור הסתמי נהיה, ביוזמתה של האישה, לסקס בשלישייה. זה אמנם הסקס הטוב ביותר בחייו של שחר, אבל בסופו של דבר, הוא עוזב את מארחיו בתחושה של ריקנות ומועקה, אולי משום שהאישה – גם אם היא מתקדמת, עצמאית, מכניסת אורחים ונדיבה – משתמשת בו בלי לשאול רשות.

גם "טריפטיכון גרמני-ישראלי" של מרקו מרטין נזקק למין כפלטפורמה לדיבור על יחסי גרמניה-ישראל. האשכנזית - ישראל; המזרחית-פלסטין. זה טריפטיכון בו כולם מתענגים על כולם, אבל אינם נאמנים זה לזה באמת. גן העצמאות בתל אביב הוא המקום בו מתהווה היסטוריה חדשה, וכולם מתערבבים בתפקידים וזה בזה, בהם גם הגיבור וגם "עובדים חרמנים של שגרירויות וארגוני צדקה מהמערב (שמתחזים) לתיירים תמימים שנקלעו לשם במקרה".

הגוף יכול להיות גם גופה של המדינה. ריינר מרקל ב"טירי. עמדה 2-54" אינו מצליח לראות את גודלה האמיתי של ישראל. "ישראל נראתה כמו עולם אחר. גם אם גדר הביטחון הזכירה לך שמדובר בעולם תחת איום [...] שבעיני ידידי הלבנוני נהפך יותר למנגנון מלחמה כמעט נטול אישיות", הוא כותב. ובמקום אחר: "הנחתי את המשקפת ושוב הבטתי לשם. אבל רק המבט דרך המשקפת איפשר לי להסתכל באופן משונה ומעיק, כאילו חדרתי למרחב האינטימי של אדם פרטי. כאילו ישראל היתה יותר מסתם ארץ".

קריאה נוספת: מה משותף לצעירים הישראלים המהגרים לברלין?

שיגידו תודה

"הגרמני החדש" הוא ביפור שבו הגוף – ולמעשה האיבר היהודי ביותר בו, האף – הוא גיבורו הראשי. הסיפור נפתח כך: "מאיה רצתה שני דברים בחיים: אהבה גדולה ואף קטן". "היו לנו ערבי הקראות בגרמניה ובארץ", מספרת המחברת שרה שטריקר, "כשהקראתי את המשפט הראשון, הוא עורר בגרמנים מבוכה עצומה. סוגיית האף היא טאבו בגרמניה, ולי חשוב לשחק עם גבולות של טאבו ופוליטיקלי קורקט".

עטיפת האסופה

בהמשך פוגשת מאיה, הממלצרת במסעדה בתל אביב, ב"גרמני חדש": תייר צעיר, מלא אשמה ומגושם, שמנסה להיכנס לחייה רק כדי לרוקן לתוכם את עול אשמתו. שטריקר בונה את הדמות הזאת כאילו היתה חתול שמשתעשע בעכבר. "אני אוהבת ללעוג לאופן שבו גרמנים מתנהגים כשהם מגיעים לישראל: הם זזים בזהירות, מדברים בחשש, כמעט מתענגים על רגשות האשמה. אבל כשהם מגלים שאת הישראלים זה לא מעניין, שהם לא עסוקים בזהירות ובהתנצלות ובענוותנות שלהם, הרבה גרמנים פונים לקיצוניות השנייה. הם כועסים ונעלבים מהישראלים. אני זוכרת שחבר אחד אמר לי: 'בזכותנו יש להם מדינה יהודית, למה הם לא אומרים תודה?'".

שטריקר נולדה בכפר קטן בדרום מערב גרמניה. "כשהייתי בת תשע או עשר ראיתי שלט על בית המרקחת שלנו, שעליו נכתב שבמבנה הזה היה בית כנסת שנשרף בליל הבדולח. כך גם למדתי לראשונה שבכפר חיו 12 יהודים". זה חמש שנים וחצי היא חיה בתל אביב עם בן זוג ישראלי. "התאהבתי בישראל מיד", היא אומרת, "הרגשתי שמבינים כאן את ההומור שלי, שקל מאוד למצוא פה חברים. בברלין הרגשתי בודדה. זאת עיר שבה אפשר למות בדירה שלך, ואף אחד לא ישים לב".

איך את מסבירה את העיסוק המוגבר של כותבי האסופה הגרמנים בסכסוך?

"אנשי רוח ואינטלקטואלים גרמנים חשים שגרמניה אחראית גם לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיא חוללה אותו כשהשמידה את היהודים. מסיבה הזאת, הם מרגישים שזאת אחריותם המוסרית לעסוק בו. מובן שיש בגרמניה סיבות אחרות להתעסק בשאלה הפלסטינית. היא מאפשרת למרק את המצפון. סקר שנעשה באחרונה בגרמניה מעלה נתון חשוב מאוד: יותר מ-40 אחוז מהגרמנים חושבים שמה שעוללו בשואה ושמה שנעשה בשטחים הם בעלי מידה שווה של חומרה".

כשקראתי את האסופה, תהיתי למה אין בה אזכור אחד לרגש קיצוני ממש, של נקמה או איבה. יש מועקה או החמצה, אבל אין רגשות אלימים יותר. איך את מסבירה את זה?

"אולי, כמו שגרמנים עייפים מלהיות האכזרים בעולם, כך גם הכותבים הישראלים, והישראלים בכלל, עייפים מלהיות הקורבן הגדול בעולם".

גם זה בא עם מחיר. במשך שנים סיפרתי בדיחות שואה, אבל באחרונה התחלתי לחשוב שאולי זה לא בהכרח מהלך מגניב, אלא מהלך נוירוטי מאוד, שמעיד דווקא על החשש להתעמת עם הכעס האישי שלך על השואה ועל האופן שבו היא תרמה להיסטוריה להתארגן כפי שהיא.

"אני מסכימה. גם אני תוהה למה ישראלים רבים צריכים לפצוח בצרור בדיחות שואה כשהם פוגשים אותי. אולם היחסים ביננו מורכבים מחלקים רבים; לא רק החלק הזה. כשגרמני וישראלי נפגשים יש ביניהם אינטימיות מיידית. אימה יכולה לחבר אנשים הרבה יותר טוב מאושר".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי