הצד האפל של ריקודי ההורה על הסיפון

"כמו שיש ספסרות שם (בישראל) במגרשים ובבתים, כך יש ספסרות כאן (בפולין) ברישיונות... לכל דבר: רוצה אתה תעודה של מסגר, נגר או שאר מיני אומנויות – לך אל הספסר היושב בעיר מגוריך או בוורשה הבירה, ובעד סכום מסוים אתה אמן מומחה, כי תעודות בכסף תקנינה".

ההנחייה, שמוענה למבקשי סרטיפיקטים לישראל והיא צינית, מרירה ורצינית לגמרי בו בזמן, פורסמה בעיתון הפולני הציוני "בדרך" ב-1935. באותה השנה, כמו אלו שלפניה ואלו שאחריה, היתה שנה של ייאוש, הישרדות, אי אמון ואימה בשביל יהודים פולנים שניסו להגר לישראל ולהיפרד ממולדתם המתנכרת. אחד מתוך ארבעים (נתונים אחרים מדברים גם על אחד מתוך חמישים) הצליח להגר. אלה שנשארו – נרצחו.

"בעור שיניהם", ספרה של הכלכלנית וההיסטוריונית אירית צ'רניאבסקי שיצא באחרונה בהוצאת "רסלינג", חושף את דיוקנם של יהודים מפולין שניסו להגיע לישראל בשנות העלייה החמישית (1939-1930). הוא עושה זאת באמצעות מכתבים קורעי לב או אבסורדיים, קטעי עיתונות, נתונים מספריים וטבלאות. הספר מספר את סיפורם הדרמטי של הלא-גרמנים בקרב עלייה שכונתה "העלייה הגרמנית".

עלייה מובחרת, עלייה בורגנית

זיופים, שוחד, תחרות, כאוס מוסדי ומאבקים אידאולוגיים מרים על חשבון מבקשי הסרטיפיקטים – כל אלה היו שחקנים מרכזיים בדרמת העלייה של יהודי פולין, שהגיעה לשיאה בעשור המכריע של שנות ה-30. זה היה הצד האפל שרחש מתחת לצד השמשי, הצד בו מצולמים המעפילים כשהם רוקדים הורה על סיפוני ספינות. הלכידות, שמסמל ריקוד ההורה, עמדה במבחנים קשים ולעתים היתה רק בגדר שמועה. מי שהגיעו לכאן בעור שיניהם וברגע האחרון – לפעמים גם אלה שהגיעו דרך הכשרות והתיישבו בקיבוצים – נאלצו לא פעם להתחרות זה בזה על מקום.

במה מחדש ספרה של צ'רניאבסקי? "הספרות שעוסקת בהשלכות העליות השונות של היישוב היהודי בארץ מתייחסת לעולים מפולין כמרכיב מרכזי רק בעלייה הרביעית", היא כותבת במבוא לספרה. "אבל העולים מפולין היוו גם את רוב העלייה החמישית, שעולי מרכז אירופה היוו רק 15 אחוזים מתוכה. ובכל זאת, העלייה החמישית נתפשת כ'עלייה הגרמנית'".

"העליות השנייה והשלישית נחשבו לעליות אידיאולוגיות ומובחרות, והן יצרו את האליטה הפוליטית בישראל. לעומתן, העלייה הרביעית נחשבה לעלייה בורגנית וזכתה ליחס מזלזל", אומרת צ'רניאבסקי. "העלייה הפולנית החמישית נבלעה בתוך העלייה הבולטת והמיוחדת מגרמניה, שזכתה בישראל להערכה עצומה. כך יצא שעליית פולין החמישית היתה עלייה נחבאת ולא מתועדת, למרות סיפורה הייחודי".

צ'רניאבסקי עלתה מפולין ב-1957, כשהיתה בת עשר. ספרה מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה. "תמיד נרתעתי מלעסוק בשואה", היא אומרת. "החיים מעניינים אותי יותר מההשמדה. כשחיפשתי נושא לדוקטורט הוצע לי לעסוק בהגירה. אני מהגרת בעצמי, ונתפסתי".

פולנית היא שפת אמה, והיא אפשרה לה לעקוב אחרי מחקרים בפולנית. לדבריה, "מרכז עולמם של ההיסטוריונים הישראלים הוא ישראל, ובכלל זה חקר יהדות פולין בישראל. בפולין, לעומת זאת, פורח המחקר על יהדות פולין שלפני השואה. חשוב מאוד שמוקד המחקר יעבור לשם. בני הנוער שנוסעים לפולין לראות את המחנות רואים רק מוות ומוות, ומשכיחים מהם שבפולין, למרות העוני, היתה פריחה יהודית אדירה".

ספרה, כאמור, אינו מתעסק בפריחה אלא במלחמת הישרדות, גם במקומות המפתיעים. "מה יעשה חלוץ המקבל אישור לעלייה... אך אין יד הוריו משגת לממן את הוצאות הדרך?", מצוטט בספר פעיל של תנועת "החלוץ" בליטא. "נאלצנו להטיל על בעלי היכולת תשלום גבוה מהנדרש כדי לממן את מעוטי היכולת... על רקע זה צצו חיכוכים אין ספור עם בעלי היכולת, הופיעו גילויי חשדנות והתמרמרות".

סביי הגיעו לכאן בעלייה השלישית, בהכשרות ששלחו אותם לקיבוצים. הם מעולם לא דיברו על תחרות בתוך ההכשרות.

"יכול להיות שהם הגיעו לכאן בתקופה בה היה מרווח נשימה גדול יותר, ויכול להיות שלא רצו לדבר על דברים שנדרשו לעשות כדי לקבל סרטיפקטים בשעה שחברים אחרים בהכשרה לא קיבלו אותם. העליות החלוציות היו הטרוגניות יותר ממה שאנו רגילים לחשוב עליהן. היו תקופות שהיו בהן אנשים אידיאליסטים מאוד, ותקופות בהן הן נוצלו בידי מהגרים פחות אידיאליסטים שביקשו לעזוב את פולין. קשה לדעת, כי העלייה הזאת לא דיברה".

איך השפיע המחסור בסרטיפיקטים, ובעקבותיו השוחד, המריבות, התחרות, בלכידות ובסולידריות של המהגרים?

"לא היתה לכידות. מצד שני גם לא נתקלתי בתופעות של עוינות ואלימות. במשרדים הארץ-ישראלים בפולין היו תורות איומים. אנשים רצו להיכנס למשרד ונשארו בחוץ. לא היתה דרך לטפל בהם. היו תחושות קשות מאוד, אבל לא היו גילויי איבה".