שואה ביזנס: ההמאסה היא הכחשת השואה החדשה

משנה לשנה ימי הזיכרון לשואה עוברים תהליך של איבון וגלעוד, כלומר הפיכה לגַלְעֶד. עד לא מזמן השקיעו מדינת ישראל והעם היהודי כולו מאמץ רב וחשוב בהקמת מפעלי זיכרון ואנדרטאות לשואת היהודים. ובצד אנדרטאות אלו – פסלים, תמונות, ספרים, מוזיאונים ומצבות – ימי הזיכרון לשואה השלימו את מפעל ההנצחה באמצעות טקסים חוויתיים ושירים וסיפורים ועדויות שסייעו בהבניה של אתוס חי ונושם הרקום בסיפורה המדהים של מדינת ישראל, שהוא בעצם סיפור של תקומת העם היהודי.

אבל בשנים האחרונות משהו קרה כאן לימי הזיכרון לשואה. ראשית יש לומר כי הפרידה האטית אך הממשית מניצולי השואה מעמידה באור חדש את מצוות הזיכרון שחלה עלינו; היא הופכת את הזיכרון לאקוטי וחשוב מאי פעם. בשל כך, המצווה לזכור נהיתה דחופה יותר, בהולה, ועמה גם אנחנו נעשינו מעט מבוהלים יותר, כאילו עד היום רק "התאמנו" בלזכור, התכוננו לשעת השי"ן שהולכת ומתקרבת, ואיתה הרגע שבו באמת ובתמים נצטרך "לזכור", לעד. אנחנו מודאגים באמת מעתידו של זיכרון השואה, כל שכן לאור הביטויים הנפשעים של האנטישמיות שמרימה באחרונה את ראשה.

אף על פי כן, בצד תחושת הבהילות ניכרת גם תחושה של מיאוס בקרב רבים מהציבור הישראלי בכל מה שנוגע לאופיו הממלכתי של זיכרון השואה. בעיני רבים, נדמה שימי הזיכרון עצמם נהיו עם השנים למאובנים, מקובעים וקשיחים כפסל. במילה אחת: מלאכותיים. בשתי מילים: צבועים ושטחיים. התחייה של הטקסים האלטרנטיביים בשני העשורים האחרונים היא אחת הראיות לכך, אבל גם זו בגדר תופעת שוליים.

בלי ספק, המיאוס בזיכרון השואה מבית מסוכן אלפי מונים מכל ביטוי של אנטישמיות והכחשת שואה מחוץ. הרי אם אנחנו לא נדע לספר את הסיפור שלנו, איש לא יספר אותו בשבילנו. אבל המיאוס הזה לא מגיע יש מאין. הוא אינו תוצר של "שנאה עצמית" או של עצלות לשאת בעול הזיכרון; מי שסבור כך מתעלם משורש הבעיה. יותר מזה: זהו כלל לא מיאוס בזיכרון השואה, אלא באופן שבו הממלכתיות הישראלית ומעצביה – בחינוך, בצבא, בפוליטיקה ובמדיניות החוץ – מבקשים לפסל את הזיכרון הזה. זיכרון השואה גויס בשנים האחרונות יותר ויותר לשירות השיח הלאומי (והלאומני), לשירות השיח הביטחוני ולמנגנון של סחטנות מדינית. רבים מלינים על כך שהשואה נהפכה לקדושה, אבל ההפך הוא הנכון – היא נעשתה קרדום לחפור בו. שואה-ביזנס. זו אינה הכחשת השואה – זו המאסת השואה.

קריאה נוספת: "טבעו של הזיכרון להשתנות" - על הדיגיטליזציה של זכר השואה 

נרטיב של פקידים במקום של מנהיגים

במקום להוות מרחב תרבותי לזיכרון חי ונושם של אתוס חי ונושם – אתוס לאומי-ממלכתי שנושא את האבל שלו וזוכר את הגורל שלו ובאותה הנשימה מתמיר וממנף אותם לחזון לאומי ואף כלל אנושי – ימי הזיכרון לשואה ולגבורה בשנים האחרונות עברו הצרה מצערת, רדוקציה שמתרגמת את לקחי השואה הלאומיים והאוניברסליים לשיח של זכויות ושל הצטדקויות ולנרטיב של זהות קורבנית מצד אחד, ולסובלימציה ההפוכה שלה – זהות גאה ומנצחת - מצד שני. בסופו של דבר, זהו אתוס של פחד מכווץ במקום אתוס של חזון מרוֵוחַ; נרטיב של פקידים, במקום נרטיב של מנהיגים; סיפור של גורל במקום סיפור של ייעוד.

חכמינו לימדו אותנו שבשואה המיתולוגית שלנו, בעבדות מצרים, יצאנו לחירות והגענו אל הארץ המובטחת, אבל היה שלב ביניים שבו קיבלנו תורה. מעמד הר סיני הוא שלב קריטי בין עבדות לחירות כי הוא רגע של טרנפורמציה והתמרה של הגורל לייעוד, של לקיחת אחריות על העבר והפיכתו למחויבות שלנו כלפי העתיד. זיכרון העבדות במצרים איננו זיכרון של קורבנוּת, אלא זיכרון של מחויבות. זה גם סוד כוחו ומה שמאפשר לו להישמר כזיכרון חי.

לפני 70 שנה החלה יציאת אושוויץ, וקרוב ל-70 שנה אנחנו כבר בארץ המובטחת, אבל נראה שדילגנו על שלב חשוב בדרך -הסכנה הגדולה שמאיימת על עתידו של זיכרון השואה. כי זיכרון של קורבנות הוא זיכרון שמתיישן ומתאבן; הוא נהפך למצבה של עצמו, ומצבות אפשר לנפץ ולהעלים. המאסת השואה היא שורש הרעה שיש לעקור, הרבה לפני שניגשים לטפל באנטישמיות המכחישה הגואה, המסוכנת כשלעצמה, שנתח גדול ממנה גם ייעלם ברגע שנתאפס על עצמנו. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי