מי יציל את המצילים: הצדדים הסבוכים של התואר חסיד אומות העולם

שיחת הסקייפ עם מירקה (מירוסלבה) סנדור מעלה שטף רגשות מהרגע הראשון. סנדור, שסבתה, סבה ואחותה של סבתה הוכרו לפני שלוש שנים כחסידי אומות העולם, לא יכולה – ולא מנסה – להסתיר את הדמעות. ההיסטוריה המשפחתית שליוותה אותה - מילדותה בפולין, דרך חייה הבוגרים בקנדה ועד טקס הענקת האות בוורשה ב-2013 והביקור בישראל באוקטובר 2015 (כאורחת המשפחה של אחת הנשים שמשפחתה הצילה) - תופסת בבירור חלק חשוב בזהותה.

 

שיחת הווידיאו עמה, אפוא, שבה ולוכדת תחושות וזיכרונות שמבקשים עיבוד ותיעול גם בשלב זה של חייה; לא רק בשל הזיקה המשפחתית, אלא גם מפני שהיא חיה את סוגיית חסידי אומות העולם בכללותה. כך למשל, לקראת סוף השיחה, כשאני שואלת מהי בעיניה המשמעות של הענקת האות לבני משפחתה, מעבר לממד הפרטי, היא מצביעה על המשענת שהאות הזה מספק למאבק בהכחשת השואה:

 

"שמעתי שני קולגות בעבודה, שניהם קנדים ילידי גרמניה", היא מספרת, "אומרים שהם לא מאמינים שהשואה התחוללה; שזו סתם בדיה. והיה לי עימות חריף מאוד עם אחד מהם. לא יכולתי לסבול את האמירה הזאת שלו, אז חינכתי אותו קצת", היא מחייכת. בשיחה עם אנשים כמוהו, היא מציינת, העובדה שיהודים מעניקים תואר הצלה ללא-יהודים היא כשלעצמה הוכחה שהשואה היא עובדה היסטורית. "אחרת, למה לתת תואר כזה על משהו שממילא לא קרה?".

 

קריאה נוספת: על "רשימת שינדלר" והתיווך ההוליוודי של הזיכרון 

 

שיחה, רגע לפני ההוצאה להורג

 

ב-1942 אחות סבתה של סנדור, הלנה ורוצק-גולווין, שחיה אז בפרבר של ורשה, לקחה אל ביתה ילדה יהודייה, בתם של רופאת שיניים ומהנדס. ההורים ביקשו מחבר ותיק שלהם, גרמני-פולני ששמו אלפרד אימרות', שיבריח אותה מן הגטו וייקח אותה תחת חסותו. נאמן להבטחתו, העביר אימרות' את הילדה אל ורוצק-גולווין, זוגתו מחוץ לנישואין, ששיכנה את הילדה בביתה והציגה אותה כאחותה הגדולה של בתם המשותפת.

 

ורוצק-גולווין הסתירה בדירתה שתי יהודיות נוספות: אישה שעבדה כמורה לפני המלחמה ובתה הנערה. בקיץ 44', עם התגברות חששותיהם של אימרות' וורוצק-גולובין מהלשנות, נאלצו המסתירות והמסתתרות (אימרות' המשיך להתגורר בוורשה עם אשתו וילדיהם, אך שמר על קשר הדוק איתן) להימלט מהבירה. הן עברו לשהות עם אחותה של הלנה מאריאנה ויוזף ורובלצקי ועם גיסה בכפר קטן בקרבת העיר קילצה, שבמרכז פולין. אם השם הזה מצלצל מוכר, אין זה מקרה: אחרי המלחמה, במה שנודע כפוגרום קילצה, רצחו פולנים תושבי העיר עשרות יהודים שביקשו לשוב אל עירם.

 

נכדה של ורוצק-גולווין, ז'בגנייב פוטומה, מוסיף למציאות הרדופה הזאת עוד מידע מטלטל. פוטומה חי היום בארצות הברית, בצפון וירג'יניה, וגם השיחה איתו מתקיימת בסקייפ; הוא מספר במהלכה כי בתקופה שהנשים והילדות שהו בכפר, חיילים רוסים עשו מארב בכביש הסמוך והרגו קצינים גרמנים שחלפו שם. מיד אחרי המתקפה, כינסו החיילים הגרמנים את תושבי המקום, האשימו אותם בשיתוף פעולה עם האויב והתכוננו להוציא אותם להורג.

 

פוטומה. חי היום בארצות הברית

 

המורה היהודייה, שהוצגה בכפר בידי האחיות והגיס כמי שנשכרה לחנך את בנותיה-לכאורה של הלנה, ניגשה אל הקצין האחראי ושטחה בפניו דברים בגרמנית שוטפת. בסוף השיחה הורה האיש לשחרר אותה ואת בנות המשפחה. אלא שהיא לא הסתפקה בכך וחזרה אליו לדין ודברים נוסף שבתומו שיגר הקצין בדחיפות חייל על אופנוע לקילצה, אל הפיקוד הבכיר. "אחרי שלוש-ארבע שעות", מספר פוטומה, "החייל חזר עם הוראה לשחרר את כל התושבים לביתם. אירוע דומה בעיירה שכנה נגמר ברצח התושבים כולם, והיה ברור, לכן, שהיא הצילה את הכפר על כל יושביו".  

 

סנדור זוכרת מילדותה בפולין שיחות טלפון בין אביה, בנם של מאריאנה ויוזף, ובין המורה היהודייה, שכבר חיה אז בארץ, וכן את התפוזים ששלחה מישראל אל המשפחה. ניתוק היחסים בין מדינות הגוש הסובייטי לישראל לאחר מלחמת ששת הימים גדע את הקשרים בין המשפחות, ורק כניסת האינטרנט, עשורים לאחר מכן, פתחה לסנדור – אז כבר בקנדה – צוהר לאיתור משפחות הניצולות ולניסיון חידוש הקשרים, הפעם עם דור הבנים והנכדים. "רציתי לדעת מה קרה לילדה מהגטו, שהיא בסדר, שהיא חיה", היא אומרת, הדמעות שבות ועולות וכופות רגע של שקט על השיחה, "רציתי לדעת שהן כולן בסדר. שהן בנו לעצמן חיים".

 

האישה שהצילה את מציליה

 

הניסיון של סנדור ופוטומה לחדש את הקשר לא היה פשוט, ולא רק בהיבט הטכני של מציאת פרטי הקשר ויצירת הקשר הראשוני. בשני הצדדים, השאיפה לתעד ולהנכיח את הפרטים ההיסטוריים עמדה לא אחת בסתירה לרצון שלא לגרום פגיעה כלשהי שתגבה מחיר נפשי או רגשי בצד השני. כשלתמונה נכנס גם תהליך האישור הלא פשוט של תואר חסידות אומות העולם והחשיפה הרגשית והפומבית הנדרשת לשם כך, התווסף עוד רובד של מורכבות  מבחינת כולם, ובייחוד לנוכח העובדה שכדי לאשר את מתן התואר, נדרשת, כפי שמסבירה אירינה שטיינפלד, מנהלת מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם, עדות של הניצול.

 

במקרה הזה, המורה היהודייה – אותה אישה שהצילה את מציליה ואת שכניהם לכפר – אמנם יזמה תהליך הכרה במצילים, אבל הוא נקטע. "זה היה בסוף שנות ה-70 או בראשית שנות ה80", מספר פוטומה, "ואז היא נפטרה, ובתה לא היתה מעוניינת להמשיך. אני בטוח שקשה מאוד לאדם אחרי טראומה כזו, אחרי טרגדיה עצומה כל כך, לדבר. אולי לא רצתה לחזור לימים האלו".

 

מירקה סנדור. דומעת מהרגע הראשון של השיחה

 

מצד שני, הקשר עם בניה של הילדה שרופאת השיניים והמהנדס מסרו לאימורת' הניב מאמץ משותף של שני הצדדים לחיפוש מסמכים, עדויות ומידע – הן לצורך הענקת ההכרה בחסידות אומות העולם והן כדי לגלות מה עלה בגורלם של בני המשפחה של אותה ילדה. אגב, היא עצמה עברה להתגורר עם אימורת' בתום המלחמה, ולאחר מכן אסף אותה ארגון יהודי, שאיתו גם הגיעה לארץ. היא גם זו שהחליטה, בסופו של דבר, בעידודם של בניה, למסור את העדות שהכשירה את אישור התואר לוורוצק-גולובין ולזוג ורובלצקי.

 

בטקס הענקת האות, שנערך בוורשה, במוזיאון פולין לתולדות היהודים הפולנים, השתתפו הילדים והנכדים של מקבלי התואר; המצילים כבר לא היו בין החיים, ובנותיהם הקשישות, אמו של זבגנייב ודודתה של מירקה, קיבלו את מדליות חסידי אומות העולם בשמם. גם מהצד הישראלי הגיעו בני הדור השני והשלישי; לניצולה המשא היה כבד מדי. כלתה קראה בטקס דברים שכתבה.

 

מיהו יהודי

 

מפעל הענקת אות חסידי אומות העולם נעוץ בחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, שנחקק ב-1953. החוק הקים את רשות יד ושם כרשות הזיכרון לנספי השואה, למורדי הגטאות, לחיילים היהודים, למעפילים "ולחסידי אומות העולם ששמו נפשם בכפם להצלת יהודים". לשון החוק מגדירה כחסידי אומות העולם אנשים שאינם יהודים שהצילו יהודים תוך סיכון נפש בזמן השואה.

 

תשע שנים לאחר שהחוק חוקק, סמוך למשפט אייכמן, הוקמה הוועדה לציון חסידי אומות העולם, שתפקידה לבדוק את המקרים המוגשים לה ולהכריע אם המועמדים אכן זכאים לאות. זו ועדה המורכבת ממתנדבים, ובראשה יושבים שופט או שופטת בית המשפט העליון. עד היום הוכרו יותר מ-26 אלף חסידות וחסידי אומות העולם, מ-44 מדינות שונות. מתוכם 6,620 מפולין, 5,516 מהולנד ו-3,925 מצרפת.

 

המשפטנית ד"ר חמדה גור אריה צללה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה אל מעמקי השאלות האתיות והאידאולוגיות שמעלה המפעל הזה. במסגרת מחקרה, בדקה את הפרוטוקולים של הוועדה מאז הקמתה ועד לשנת 2005. הממצאים, שנפרשו במאמר מרתק שפורסם בשלהי 2014 בקובץ "זהות יהודית" בהוצאת הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, מתארים את התחבטויות חברי הוועדה בנוגע להגדרת זהותם של מצילים או של ניצולים במקרים שונים וכיצד ומדוע החליטו לפסוק כפי שהחליטו במקרים הללו.

 

בריאיון טלפוני היא מבהירה שבניגוד למה שמקובל אולי לחשוב, עבודת הוועדה, "מלכתחילה לא נועדה להעביר מסר אוניברסלי. שני חוקי השואה, גם החוק לעשיית דין עם הנאצים ועם עוזריהם וגם חוק זיכרון השואה והגבורה, הם חוקים שקמו מתוך אתוס מאוד מדינתי-לאומי. אתוס שרואה במדינת ישראל כמי שמייצגת את העם היהודי: זה שישנו, וזה שהיה וכבר איננו".

 

אחת הדוגמאות הבולטות והמפורסמות היא דחייתה של הוועדה ב-2001 את הבקשה להעניק את התואר לדיטריך בונהופר, אוונגליסט גרמני שתרם להצלת קבוצה של יהודים מומרים. בתשובה לעתירה לבג"ץ שבה ביקשו תומכי בונהופר לבטל את הסירוב, כתבו יד ושם והוועדה: "כל מהות התואר הינה הכרה של מדינת היהודים במי שנתן את ידו בהצלת העם היהודי". כלומר, השאלה שבחנה הוועדה לא היתה אם המוטיבציה למעשה ההצלה ולקיחת הסיכון נבעה מהרצון להציל אנשים משום שנרדפו כיהודים, אלא האם המניע להצלה נקשר לרצון של להציל אנשים בשל שייכותם לקולקטיב היהודי.

 

הלנה גולובין ורצוזק (מימין), סבתו של פוטומה

 

ניתוח דיוני הוועדה באשר לזהותם של הניצולים, מסכמת גור אריה במאמרה, "מורה כי חוק זיכרון השואה והגבורה, כפי שיושם בדיוני הוועדה, עוסק רק באלה שאותם אפשר לשייך אלינו היום". הגדרת המונח "יהודי" בהקשר של זהות המצילים והניצולים,  מציינת גור אריה, מיועדת, לפי החוק המגדיר את המושג חסידי אומות העולם, "ליצור זיקה חד משמעית בין היהודים של 'שם' ובין היהודים של 'כאן'".

 

הניכוס הלאומי של פעולת ההצלה

 

הניכוס של פעולת ההצלה, כמחויבת באופן אקסקלוסיבי לקולקטיב יהודי-לאומי-עכשווי, עולה גם בשיחה עם אירינה שטיינפלד מיד ושם. שטיינפלד מצביעה על אתוס התקומה הציוני כרעיון שבבסיס מפעל חסידי אומות העולם. "בזמנו, פנו אליי ממוזיאון ברואנדה", היא מספרת, "אמרתי להם שאני מוכנה לעזור ולספר להם כיצד אנחנו פועלים, אבל הם צריכים להקים משהו שינבע מתוך התרבות שלהם". רעיון הנצחת חסידי אומות העולם, היא אומרת, כולל שמו, שנלקח מהמקורות, הוא "מפעל יהודי ייחודי שמאופיין ביכולת המופלאה של הניצולים לקום מהאפר ולבנות חיים. הם המעניקים את התואר והם גם הגיבורים".

 

מנגד, רותם קורנבליט, מנהלת מרכז חינוך והדרכה והמחלקה הבינלאומית במוזיאון בית לוחמי הגטאות, מתארת את הדגש האוניברסלי של מעשה ההצלה כאחד הנושאים שהמוזיאון מבקש להבליט בעבודתו החינוכית מול בני הנוער המגיעים למקום או המקבלים באמצעותו ליווי במשלחות לפולין. "זה חלק מתמונת העולם המאוד מורכבת שאנחנו מנסים לחשוף בפניהם", היא אומרת.

 

השבוע תיפתח במוזיאון בית לוחמי הגטאות תערוכה שיזמה שגרירות פולין המתארת את קורותיה של משפחת אולמה הקתולית מהכפר מרקובה ואת קורותיהן של המשפחות היהודיות דידנר, גרינפלד וגולדמן, שאותן ניסו בני המשפחה להסתיר ואיתן נרצחו בידי הגרמנים כשניסיון ההצלה התגלה. הם לא היו היחידים במרקובה שהתגייסו להצלה: 21 יהודים שרדו בזכותן של תשע משפחות שהסתירו אותם.

 

קורנבליט סבורה שחשוב לשלב ביקור באתר הזה בתוואי סיורי התלמידים הישראלים בפולין. "יותר מבעבר, אנחנו נתקלים במבקרים שמופתעים לשמוע על מקרי ההצלה והעזרה", היא אומרת, "קשה לצעירים האלו להאמין שאלו היו אנשים מהשורה. הם שואלים, 'הרי בכל העולם שונאים אותנו, אז מה היו הסיבות שגרמו להם לעזור?'. אנחנו מנסים להיאחז בשאלה הזאת ומצביעים על כך שהדבר היחיד שהיה משותף למצילים – שהגיעו הרי מרקעים שונים ומגוונים – היה היכולת לראות מעבר לטלאי הצהוב. הם ראו בני אדם והצילו אותם".

 

עם זאת, היא מבקשת להדגיש, הממד האוניברסלי של מעשי ההצלה אינו תגובת נגד למגמות הבדלנות הגוברות בישראל, אלא מרכיב באתוס שעליו נוסד המוזיאון מלכתחילה: "בית לוחמי הגטאות הוקם בידי אנשים שלא איבדו את האמונה באדם", היא מציינת.

 

גם בפולין נקשר מפעל חסידי אומות העולם לדיון על עיצוב הזיכרון ההיסטורי ולתפיסת העצמי של הקולקטיב. פרופ' נטליה אלקסיון, המלמדת היסטוריה יהודית בטורו קולג' שבניו יורק וחוקרת את ההיסטוריה של יהודי פולין בזמן השואה ואחריה, תיעדה עדויות רבות של ניצולים ומצילים. גם היא סבורה שההסתמכות על עדות הניצולים היהודים מצמצמת את האפשרות להכיר במקרים רבים של הצלה מובהקת, גם על פי הקריטריונים שקבע חוק זיכרון השואה.

 

העניין הציבורי והממסדי הגדול שמופגן בפולין בשני העשורים האחרונים כלפי סטטיסטיקה של כמות המצילים והבלטת מקרי ההצלה שהוכרו, הוא אומרת, "הוא לחלוטין חלק מהפוליטיקה של הזיכרון". זהו חלק מהצורך הפוליטי, היא מסבירה, לספק קונטרה בגבולות הדיון הציבורי לחשיפת מקרים קשים של רצח יהודים בידי פולנים בתקופת המלחמה. פתיחת המוזיאון במרקובה, היא מציינת, הפכה בידי הממשלה הנוכחית (הלאומנית-קיצונית, מ.ל.) לחגיגת יחסי ציבור.

 

מתוך התערוכה שנפתחה השבוע בבית לוחמי הגטאות, "מצילים מהכפר מרקובה"

 

"מצד שני", כך אומרת אלקסיון, "יש אלמנט מאוד חיובי בעובדה שמדברים על חסידי אומות העולם כעל גיבורים. אפילו כשזה מוגזם וכשזה לצורכי שימוש פוליטי. כי כשאת זוכרת שאחרי המלחמה מצילים רבים ביקשו בפירוש מהיהודים שהסתירו שלא יספרו איך שרדו, כי פחדו מתגובת השכנים ומסימונם כבוגדים, הפיכת המצילים לסלבריטאים, כפי שנעשה היום, היא בהחלט שינוי תפיסתי מבורך".

 

התואר לא קשור לכסף 

 

כשהוועדה החליטה ב-2013 להעניק את התואר לסבתו של זבגנייב פוטומה ולסבתה וסבה של מירקה סנדור, שיתפה סנדור בחדשות את חבריה למקום העבודה – מרכול בעיר מגוריה בחוף המערבי של קנדה. "באותו זמן לא הייתי במצב כלכלי שיאפשר נסיעה לפולין", היא מספרת, "והחברים בעבודה התגייסו ויזמו מגבית למימון כרטיס טיסה בשבילי. אפילו האדם שהתעמתי איתו על הכחשת השואה שלו תרם, אם כי אולי רק מפני שרצה להתפייס איתי".

 

בשלב הבא הידיעה על הנסיעה פשטה בקרב חברים ושכנים, ואחד מהם החליטה לפנות למרכז השואה לחינוך וזיכרון בוונקובר ולפדרציה היהודית בעיר בבקשה לסיוע במימון. "בסופו של דבר, הפדרציה היהודית רכשה למעני את כרטיס הטיסה, ואת הסכום שהחברים אספו תרמתי למרכז החינוך לשואה", היא מסכמת.

 

יד ושם, מבהירה ויינשטיין, לא מסייע במקרים כאלו. "התואר לא קשור לכסף", היא אומרת, "וטוב שכך. כי היינו עלולים להסתבך". ארגון נפרד, שממומן מקרנות יהודיות, היא מוסיפה, מסייע לחסידים עצמם במקרה הצורך. עם זאת, היא אינה יודעת כמה מהם עודם בחיים היום. "וגם הארגון הזה לא מעניק עזרה לצאצאי המצילים. זה כמו שבארץ לא נותנים תמיכה כספית לילדי ניצולים ולנכדיהם".

 

התואר עצמו לא מזכה את בעליו בשום תמורה גשמית. אזרחות כבוד בישראל מוענקת לחסידים, אבל זו אינה אזרחות של ממש, והיא לא מקנה זכויות כלשהן. חסידי אומות עולם שקיבלו אזרחות או תושבות ישראלית מטעמים אישיים – ואלו מקרים חריגים, כמו מטפלות שהמדינה אפשרה להן לחיות בישראל לצד הילדים שהצילו, או אנשים שהתחתנו עם אזרחי ישראל והשתקעו בארץ – זכאים לקצבה מהביטוח הלאומי ולסיוע ממשרד הרווחה, וכן לדמי הבראה ולהנחה בארנונה.

 

בניה של האישה שנתנה את העדות שזיכתה את משפחתה של סנדור בתואר החסידות רצו גם הם לממן את כרטיס הטיסה של סנדור, אבל, מספר אחד מהם, היא לא רצתה שעול התשלום ייפול עליהם. בשיחה ארוכה הוא מספר על הקשר שנוצר עם סנדור ועם פוטומה ומתאר את הקושי של אמו להביא את עצמה למתן העדות. היא החליטה בחיוב, הוא אומר, כי ידעה שההכרה במצילים תלויה ישירות בנכונות שלה להעיד.

 

המתח שבין הרצון בהכרה פומבית במצילים והשאיפה לשמור, כאדם בוגר, על הפרטיות שנגזלה ממנה בילדותה, הם גם הסיבה ששמה ושמו של הבן לא נזכרים כאן בכתבה. הניסיון האישי של הבן בתהליך ההכרה במצילים כחסידי אומות העולם; ההבנה שלפחות במקרה הזה רוב עבודת התחקיר ואיתור המסמכים הוטל, למעשה גם אם לא להלכה, על הניצולים והמצילים; והצער על כך שחרף חגיגיות המעמד, לא הציעה מדינת ישראל סיוע לקרובי המשפחה של המצילים ולו כדי להגיע לטקס – הביאו אותו למסקנה שעם כל החשיבות האדירה שהוא מייחס למפעל הזה, עדיין יש בו מקום לשיפורים.

 

"ברור לי שיש עוד אלפים – גם אם כבר אינם בחיים – שעדיין לא קיבלו את ההכרה שמגיעה להם, ואני חושב שמדינת ישראל צריכה להפוך כל אבן כדי לאתר את המקרים האלו. זה הדבר הנכון והמתבקש והמוסרי, ואני מאוד גאה שהיה לי חלק במאמץ שהביא בסופו של דבר להכרה הרשמית והפומבית במעשיהם של האנשים שבזכותם אני כאן".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8