שטויות ברסק עגבניות: איך ומתי נולדו הדעות הקדומות על העדה התימנית?

כולנו מכירים סטריאוטיפים עדתיים. יותר מזה: אין זה חשוב מה המוצא העדתי שלנו ואיפה נולדו ההורים שלנו - כולנו גם נישפט מתישהו במהלך חיינו על פי הסטריאוטיפ המסוים המזוהה עם העדה שלנו. גם בתרבות ובתקשורת ניתן לראות כיצד, לעתים קרובות, מיוצגות דמויות באופן סטריאוטיפי, על פי מוצאן העדתי. ואולם, במקום להתמסר לתקינות הפוליטית ולגנות את הסטריאוטיפים העדתיים, אני רוצה דווקא לשאול: איך סטריאוטיפ נולד? האם יכול להיות שיש קשר בין סטריאוטיפ שהתקבע ובין סיפור היסטורי של עם או עדה?

אחת העדות שסובלת מהכי הרבה סטריאוטיפים היא העדה התימנית. לפני כמה שנים, בכתבה על מנגנון ההשלמה האוטומטית של גוגל, עלה כי בהקשת המילה "תימני", מנוע החיפוש מציע השלמה אוטומטית של מילים כמו "מצחיק", "קמצן" ואפילו "מכוער". מאז התערבו גוגל והורידו מהרשימה את המילה "מכוער", אבל שאר ההצעות הסטריאוטיפיות נותרו בעינן, ואף נוספו כמה אחרות.

גוגל מייצג כמובן תופעה חברתית ותרבותית רחבה. גם בלי להכיר את הרכב האלגוריתם של מנוע החיפוש שלה, אפשר להסתכן ולטעון שהתוצאות שהוא מעניק הן, במידה רבה, התוצאה של הסטראוטיפיזציה; שיקוף של או תצלום של כלל החיפושים שהמשתמשים עושים לאחר שינקו אותה במשך שנים. אחת הזירות שבהן רווחה הסטראוטיפיזציה במרבית השנים הללו – ולכל הפחות תחזקה אותה – היא הטלוויזיה. לעתים קרובות תימנים הוצגו ומוצגים בטלוויזיה כאנשים פשוטים, רעשנים, ישירים, חמים ו"אסליים". כך למשל, החיקוי של מרגלית צנעני ב"ארץ נהדרת" מציג אותה כאישה וולגרית ואלימה, אבל גם חמה ו"דוגרית".

קריאה נוספת: הרומן שהשיב את סיפור חטיפת ילדי תימן לתודעה 

אחינו האקזוטיים 

ואולם, הסטריאוטיפ התימני לא החל בתוכניות בידור וריאליטי, אלא מקורו כבר בשנותיה הראשונות של הציונות. בין השנים 1882-1881, הגיעה לפלשתינה הסנונית הראשונה של עליית "אעלה בתמר" - כמה עשרות משפחות של יהודים מתימן. היהודים התימנים היו זרים ונדחו בידי תושבי הארץ היהודים – הן בידי היישוב הספרדי הישן והן בידי האוכלוסייה האשכנזית בפלשתינה (הוותיקה והחדשה כאחד).

מתוך "אקסטזה תימנית"

בתערוכה "דיוקן תימני" מציג האוצר גיא רז את המבט של היישוב הישן והחדש בישראל על עלייה זו, מימיה הראשונים ועד קום המדינה. בתמונות מן התערוכה ניתן לראות כיצד התימנים נתפסו כ"אחר המוחלט" של היהודי החדש והישראלי. הם מתוארים בצילומים כאקזוטיים, פשוטים, צנועים – תנ"כיים ממש; מומחים במלאכות יד ובאומנויות שונות וקשורים מאוד למסורת היהודית.

נראה אפוא כי הציונות המוקדמת הביטה בדמות התימני לא רק אופן רומנטי, אלא גם באופן כזה שמזהה אותם עם פונקציונליות מסוימת. ואכן, ברבים מן הצילומים נראים התימנים עושים פעולות שנעשו מזוהות עמם בתרבות: נשים כובסות ומנקות, גברים מנקים רחובות או לועסים גת וגברים ונשים העוסקים במלאכות מסורתיות, כמו רקמה וצורפות.

את אחד הייצוגים המוכרים והמוקדמים של הסטריאוטיפ התימני יצר הרקדן ברוך אגדתי. בשנת 1920 פרסם אגדתי, שנולד בכלל במזרח אירופה, את עבודת המחול שנהיתה לאחת העבודות המזוהות איתו ביותר - "אקסטזה תימנית". בעבודה נראות דמויות הלבושות בביגוד תימני מסורתי, משלבות באופן מרשים מחולות ערביים ותימניים עם סגנונות אחרים כמו ההורה ואף המחול החסידי. דמותו של אגדתי, לבוש כתימני מסורתי, נהיתה לאחד הייצוגים המפורסמים ביותר של דמות התימני. אף על פי שהגיעו לישראל לאורך השנים עשרות אלפי יהודים מאזורים שונים מתימן, עם מנהגים שונים וסגנון לבוש שונה, דמותו של התימני התקבעה כאן בעיקר על פי אותה דמות ספציפית, דמות שנוצרה בארץ.

ועכשיו למשהו לגמרי אחר

סדרת הרשת המוקומנטרית "עגילה בשכונה" מעניקה פרשנות מעניינת לסטריאוטיפ התימני. הסדרה עוסקת בדמותה של עגילה חסן, תימנייה, גרושה טרייה, תוססת וקולנית, שמסתובבת ברחובות שכונת עלייה בכפר סבא ומשוחחת עם התושבים ובעיקר עם התושבות של השכונה, נשות העדה התימנית. עגילה מחליפה מתכונים לאוכל תימני עם נשות השכונה ורוקדת ריקודים תימניים בלבוש מסורתי, תוך שהיא מנופפת בעלי גת לצלילי שיר של להקת A-WA.

השחקן ניב מליחי, אשר יצר את דמותה של עגילה וגם משחק אותה, מספר מאין הגיע הרעיון לסדרה: "הרעיון של הסדרה נולד מערב שורשי יהדות תימן שהפקתי יחד עם חברה מהשכונה. בערב הקרנו סרטון של עגילה שצילמנו במיוחד בשבילו. מה שהתחיל בתור ערב צנוע במתנ"ס הקהילתי, נהפך לפסטיבל שמציין כבר את שנתו השביעית, והעירייה משקיעה בו לא מעט כסף. יש לי בערבים האלה חופש יצירה, וגם אפשרות לבחור מה חשוב לי להציג על הבמה. אני דואג לתת במה לסוגים שונים של הופעות, ולכל הגילים. השנה למשל הופעתי עם דקלון. הבאנו את גם לירון עמרם, והיתה ממש חגיגה".

איך עגילה התקבלה בשכונה?

"לשמחתי הרבה, זכיתי לפרגון יוצא דופן בקרב תושבי השכונה. אנשים עוצרים אותי ומודים לי על כך שעגילה הצחיקה אותם. לא מזמן עצרה אותי מישהי ברחוב ואמרה לי שאני עושה מצווה גדולה, שעגילה משמחת ונותנת זווית אחרת לתרבות התימנית".

נראה שעגילה אינה מפחדת מ"לעבור" בתור סטריאוטיפ תימני. להפך – היא לוקחת אותו לנקודת קיצון גרוטסקית, קצת כמו מירי פסקל. אתה מרגיש שבאמצעות ההומור הזה יש לעגילה כוח פוליטי או חברתי?

"מחמיאה לי ההשוואה למירי פסקל. אילן פלד הוא שחקן מדהים בעיניי. אני חושב שיש היום יותר ויותר דמויות מזרחיות, וכל אחת מהן מעניקה משהו אחר לשיח. עגילה מתמודדת בסרטונים עם הרבה סוגיות פוליטיות וחברתיות, באמצעות הומור וסאטירה, התמודדות שבעיניי מאפיינת בכלל את העדה התימנית. דווקא ההומור והסאטירה מאפשרים לי לספק הצצה לדור שבשום פלטפרומה אחרת לא ממוקם במרכז הבמה".

ובכל זאת, יש הרבה חיקויים של נשים מזרחיות, ושל נשים תימניות בפרט, שלעתים קרובות מציגות סטריאוטיפ שיכול להתפרש כפוגעני.

"יש חיקויים מחמיאים, ויש מחמיאים פחות. זה תלוי בעיקר בשחקן שמבצע אותו ובאופן שבו הטקסט כתוב. בחיקוי של נשים תימניות, ונשים מזרחיות בכלל, יש נטייה להשתמש בשפה גסה ולא תקנית, ולי זה מפריע באופן אישי. גם האי-דיוק בחיקוי – איפה שמים חי"ת או כ"ף ומתי מבטאים עי"ן גרונית – נשמע צורם ובעיקר מבזה. בכל מקרה, זה משמח אותי ששיח כזה מתעורר סביב עגילה".

הג'חנון כמשל

אם תשאלו מישהו, לא חשוב מאיזו עדה, איזה אוכל תימני הוא מכיר, הוא בוודאי יענה: ג'חנון, מלוואח ואולי גם לחוח. יודעי ח"ן אולי גם יספרו על מרק רגל שאכלו בכרם התימנים, עם קערית של חילבה בצד. בסופו של דבר, האוכל התימני נתפס ברובו כווריאציות שונות של בצק טבול בשמן, מלווה ברסק ובביצה בצד.

בספר "הטעמים הנעלמים של הדרום ועוד (תימן)" מערער משה דוד על תפיסה זו. הספר הוא תוצר של תחקיר של שש שנים שעשה דוד, צורף במקצועו. דוד מראה בספר כי המטבח התימני הוא הרבה יותר מג'חנון. למעשה, הוא טוען כי מקורו של הג'חנון הוא בכלל לא בתימן, אלא ככל הנראה בבצק היופקה הטורקי, וכי הוא הגיע לעַדן שבתימן דרך הכובש הבריטי.

עטיפת "הטעמים הנעלמים"

"את הג'חנון אוכלים כאן בדרך כלל עם רסק וסחוג", אומר דוד, "אבל זו המצאה ישראלית – החלו לאכול אותו כך רק בארץ. כשהיו מכינים אותו בעַדן, הוא היה מוגש עם סירופ דבש, חלבה ואפילו עם הרחת לוקום הטורקי".

אף על פי שהמטבח התימני נתפס בדרך כלל כמטבח דל, מכיוון שנוצר בתנאים של מדבר, מסביר דוד כי תימן איננה ארץ מדברית בכלל, אלא הררית וירוקה ברובה, שחלק גדול ממנה יושב על רצועת חוף ארוכה ואף משתרע על פני כמה איים. לפיכך, המטבח התימני כולל מאכלי דגים רבים, ובהם גם מנה מיוחדת של דג עם פירות מתוקים, ואפילו דגים נאים. בזכות הטופוגרפיה המגוונת של תימן, המטבח המקומי המסורתי ורסטילי ועשיר ביותר.

"אין כזה דבר אוכל אותנטי או אתני", אומר דוד, "אוכל הוא תמיד אקלקטי, מלא בהשפעות. כל מטבח מושפע משלל מטבחים ומכיבושים שונים, ולעולם אי אפשר להתחקות אחר המטבח ה'מקורי', לפני שהחלו אותן השפעות. האוכל, כמו כל תחום תרבותי אחר, הוא לעולם לא 'טהור' אלא תמיד אקלקטי".

גם החוקר הקולינרי שמיל הולנד מחזק תפיסה זו: "מתכונים עתיקים ומסורתיים שמתגלגלים במשך מאות שנים מדור לדור לא קיימים באמת; אין דבר כזה. גם מטבח מסורתי הוא דינמי ומשתנה בהתאם לנסיבות המקום והזמן. הנסיבות לשינויים האלה הן בדרך כלל מדיניות, חברתיות או כלכליות. למשל, כשאנחנו חושבים על אוכל 'מסורתי' או 'אותנטי', אנחנו מיד מדמיינים סירים של קובה שמתבשלים על פתיליות, אבל הפתילייה היא בכלל המצאה גרמנית של חברת 'פרימוס', ורק בארץ החלו להשתמש בהן".

אוכל תמיד מספר סיפור גדול יותר מאשר סך מרכיביו; הסיפור של הג'חנון למשל הוא הסיפור של העדה התימנית כולה ושל ההתקבלות שלה בתפיסה ובחברה הישראלית. הגלגול של המטבח התימני בישראל ממחיש היטב כיצד נוצרים ומתקבעים סטריאוטיפים, בלי שום קשר למקור "אותנטי" או לסיפור עם היסטורי, שהרי המטבח התימני כפי שאנו מכירים אותו היום נוצר ברובו המוחלט בישראל, והקשר בינו ובין האוכל שאכלו היהודים בתימן קלוש ביותר. כשמשה דוד מנפץ מיתוסים ושובר סטריאוטיפים לגבי האוכל התימני, הוא חורג מגבולות המטבח והסירים וחושף גם את התלישות של שאר הסטריאוטיפים שקשורים לעדה התימנית ושל סטריאוטיפים באשר הם. הג'חנון הוא רק הסימפטום.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי