אמני הצום

"ההנחיה היא לצאת בזוגות או שלישיות לרחוב, להתבונן במה שקורה ולחזור אחרי כמה שעות עם אוכל לארוחת ערב", כותבת בחורה ששמה לילך שמיר את זיכרונותיה מיום כיפור של מספר שנים, "אין תיק, ארנק, סלולרי, מפתח של אוטו או כל דבר אחר שניתן כרגע לגנוב או לאבד. איזו חירות וקלות! מאידך, שוק לוינסקי מפתה בדוכני פירות יבשים וטריים, מאפיות ובתי קפה, והכול מחוץ להישג היד. בקבוק ריק מה'כלוב' של המחזור נלקח, ואני ממלאת בו מים מהברזייה. העיניים בולשות אחרי פירות שנפלו אולי מהדוכן, אולי יש אוכל טרי בפחי האשפה? פתאום קולטת איזו משמעות יש לכל שקל שאני נותנת למישהו שמבקש. ממשיכה לבקש. מחלק כסף, וממוכרים בחנויות אוכל – אולי יתרמו אוכל לארוחה המפסקת".

 

הרעיון המרכזי של הסטריט ריטריט ("סדנת פרישת רחוב" בתרגום מילולי) שלילך השתתפה בה הוא ללכת ולשאת עדות חיה במקומות שמהם החברה מתעלמת. זוהי שיטת עבודה מדידטיבית שהגה ויישם הזן-מאסטר רושי ברני גלסמן האמריקאי, שלפי גישתו הרוחנית אין זה מספיק לדבר על הדבר; צריך גם להיות הדבר. אחד מתלמידיו של גלסמן, אוהד אזרחי, שהתנסה בסטריט ריטריט וחי כהומלס במשך כמה ימים ברחובות מנהטן, ראה לנכון לקיים את הסטריט ריטריט גם בארץ. הוא בחר את מתחם התחנה המרכזית החדשה בדרום תל אביב, ובשני המקרים שהנחה את הסדנאות, הוא בחר לקיים אותן ביום הכיפורים.

 

"בפעם הראשונה היינו 12, ובפעם השנייה - 20 ומשהו", הוא מספר, "הרעיון הוא לא ללכת לבקר את ההומלסים, אלא להבין מה זה להיות הומלס, ולו לכמה ימים. הכלל היה פשוט: לבוא למפגש בלי כלום. כל מה שמוצאים ברחוב או משיגים – לגיטימי, אבל לא מביאים מהבית כלום. צריך ללמוד להסתדר בכללי הרחוב. רק אז אתה מגלה כמה ערך יש לקרטון גדול יבש שאתה מוצא. ואתה לומד איך זה לבקש מאנשים משהו לאכול ואיך זה להיות הומלס כשאתה בדיוק צריך ללכת לשירותים. לך תמצא לך מקום, ובפרט ביום כיפור, כשכל בתי הקפה סגורים". 

 

קריאה נוספת: על הסליחה || פרויקט מיוחד ליום הכיפורים

 

הבחירה ביום כיפור לא נועדה להקשות על המשתתפים למצוא שירותים, אלא קשורה לחשבון הנפש ולעבודה הפנימית שהיום הזה מזמן. "ועיניתם את נפשותיכם", נאמר בתורה (ויקרא, כג, כז), וקשה לחשוב על עינוי גדול יותר מלהיות הומלס ליומיים – תענית עוני – שמתוכם ביום השני גם צמים. לתענית העוני הזאת יש גם ממד נפשי עמוק. "כשהלכנו לרחובות, הבנתי שבעצם הלכנו לעזאזל", אומר אזרחי, "כי גינת לוינסקי היא המקום שבו החברה הישראלית זרקה אליו את השעירים לעזאזל. רק כשחווים את זה על בשרנו הענוג, ניתן לראות מה נובע מאיתנו בעקבות זה; איזו אחריות חברתית או איזו פעולה אוהבת נדרשת מאיתנו".

 

"השעיר הוא זה ש'הלבישו' עליו את כל חטאי בני ישראל ושילחו אותו למדבר עד שכשל בין הצוקים ונפל ומת", ממשיכה וכותבת לילך ביומן המסע שלה, "ובאזור התחנה המרכזית מכונסים היום ה'שעירים לעזאזל' של החברה הישראלית. אלה שמזכירים לנו את חטאי ההתעלמות וחוסר האכפתיות והחמלה שלנו".

 

תענית העוני או צום הרכוש והמעמד – למהדרין, יש לומר – שאוהד ולילך קיבלו על עצמם הם רק דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר של תעניות יום כיפור אלטרנטיביות בחברה הישראלית. ישנם ישראלים – חילונים ודתיים כאחד – שבד בבד עם הצום והסדר התפילה המסורתיים, או במקומם, מפלסים נתיבים חלופיים, מדויקים יותר מבחינתם, לעבודת הנפש החשובה של היום הקדוש.

 

יהיו הסיבות לכך אשר יהיו, בעיני רבים ורבות מהם סדר העבודה המסורתי איננו מספק את התנאים הנאותים לחשבון הנפש העמוק שאליו הם חותרים:
החל בחוסר התמצאות במחזור התפילה, עבור בתחושת הזרות האסתטית (אסתטי במובן של מכלול החוויה החושית) של חוויית בית הכנסת ועד לסלידה של ממש ממנהגי החג וביקורת חריפה על הצביעות המובנית בהם, לטענתם. לעתים זה גם סתם מתוך רצון לגוון או לפרש מחדש את מושגי החג. ישראלים אלה – אכנה אותם אמני הצום – יוצרים לעצמם מסורות חדשות שיש בהן גם כדי ללמד אותנו דבר או שניים על החג, על עצמנו ועל הזמנים שאנו חיים בהם.  

 

לשבור צום עם צמח פטל

 

"שנים נהגתי בתענית דיבור ביום כיפור", מספרת לי המשוררת ואשת החינוך שלומית נעים-נאור בשרשור פייסבוק שפתחתי לטובת העניין, "התפילה לא היתה לי חשובה". היא החליטה לשתוק במשך שמונה ימי כיפורים. היא עדיין היתה מתפללת במניינים, אבל קיבלה על עצמה באופן עצמאי, נוסף על הצום הרגיל, גם "צום" של מילים. היא נכנסה ראשונה ויצאה אחרונה מבית הכנסת, ולא דיברה עם איש.

 

"החוויה היתה של שקט; רק אני ואלוהים והמילים של התפילה שניצבות בינינו, בלי רעשי רקע, בלי ריכולים ובלי אינטראקציות חברתיות", היא אומרת, "זו היתה התבודדות פנימית. חיכיתי לזה. היה לי קל יותר להבין את סדר העבודה של הכהן הגדול מתוך השקט. להבין את מבנה התפילה. לחשוב על מי אני ומה אני והיכן אני בעולם".

 

שאלות חיים גדולות הן ללא ספק חלק מן הדי-אן-איי של מחזור התפילה של יום כיפור. חילונים רבים שנחשפים למחזור התפילה המסורתי מתפלאים מן התעוזה האקזיסטנציאליסטית שבו, תעוזה שלעתים דווקא עוברת מעל ראשיהם של חבריהם הדתיים שלא תמיד נותנים את הדעת לטקסטים ולניגונים של הגרסא דינקותא שלהם. אבל שאלות חיים נשאלות ביום זה גם בדרכים נוספות.

 

"בשנים האחרונות אני מבלה את יום כיפור בבניאס, בצום ושתיקה, ולבד", מתארת טלי גיל, גננת ילדים ופעילה חברתית, את התעניות שלה, "כל היום אני מבלה בהרהורים ובמחשבות על השנה שהיתה ועל זאת שמתחילה. את הצום אני שוברת בפטל שאני מלקטת בשעה האחרונה, כשאני מחכה להופעת הכוכבים בשמים. אין אלוהים ואין דת ביום הכיפור שלי, אבל בטבע יש תחושה של ניקיון והתנתקות מן היומיום".

 

 

הבניאס. מקום טוב להתבודד בו (פלאש 90)

"צום מבחינתי זה בכלל לא סבל או עינוי", אומר לי בשיחת טלפון יועץ הבריאות והתזונה זהר צמח וילסון, שמנחה סדנאות צום מיצים וטיהור רעלים אחת לחודשיים, לעתים גם ביום הכיפורים עצמו, "אני מסתכל על המילה תענית לא כעל עינוי, אלא כעל מענה. צום כיפור בשבילי זה יום לעבודה נפשית שבו הנפש יכולה לקבל מענה על השאלות שלה לקראת השנה החדשה. זה יום של קבלת תשובה".

 

כמומחה בינלאומי לתזונה אינטגרטיבית, וילסון מבסס את הפירוש שלו למילה תענית על מערכת העיכול שלנו ונותן אגב כך הסבר למה שטלי חווה בצומות שלה בשנים האחרונות, ואולי עוד רבים אחרים שנוהגים כמותה. "להרבה איברים בגוף יש כמה תפקידים. תפקיד המעיים הוא להעביר מזון, אבל בראייה הרפואית המסורתית, המעיים קשורים גם לאינטואיציה. בגלל זה אנחנו מדברים על 'תחושות בטן' כשאנחנו מדברים על אינטואיציה, ולא על 'תחושות לב' או 'תחושות מוח'.

 

"כשהמעיים נחים, כשהם חלולים, הם יכולים לתפקד יותר כאנטנות לקבלת מידע אינטואיטיבי מלמעלה. אם תסתכל על אנטנות, אתה תראה שהרבה פעמים הן חלולות. הן קולטות כך טוב יותר, ואני מאמין שככה זה גם לגבי המעיים: כשהם חלולים, בגלל הצום, הם פועלים יותר כאנטנות לאינטואיציה".

 

את גישתו היצירתית של וילסון מגבה מסורת מתרבות אחרת, זו של מסעות החיזיון האינדיאניים, המכונים באנגלית ויז'ן קווסט (Vision quest). כשאדם יוצא למסע כזה הוא בדרך כלל מגיש לעולם שאלה, והוא לא אוכל ולא שותה כמה ימים. הצום מאפשר לו להתכנס, להתמקד ולהיות קשוב לתשובות שיופיעו. אם זה דרך החיות, הצמחים או הטבע – העולם בסוף עונה. "מבחינתי, יום כיפור הוא כמו ויז'ן קווסט לקראת השנה החדשה", אומר וילסון, "התענית היא טיהור גופני שמאפשר למעיים שלי לנוח ולקבל מענה, והמענה הזה מדייק לי את מה שאני צריך לעבוד עליו בשנה הנכנסת".

 

מרחב בטוח להוויה הפסיכדלית

 

במאמרו "יום כיפור, בין בריחה לחיפוש תוכן חילוני" (1998), כותב האנתרופולוג פרופ' שלמה דשן שכ-80 אחוז מהיהודים הישראלים מציינים את יום הכיפורים באופן מסורתי כלשהו. 70 אחוז צמים באופן מלא ועשרה אחוזים צמים באופן חלקי או "מתענים" באופנים שונים. רק 20 אחוז מעידים על עצמם שאינם שומרים מצוות כלל. במילים אחרות, רבים מאלו שמזדהים כחילונים באופן מובהק מציינים את יום הכיפורים בפרקטיקה כלשהי שקשורה להתכנסות ולחשבון נפש, וגם אם אינם צמים באופן מסורתי, רבים מהם מתענים בדרכים אלטרנטיביות.

 

גם הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2014 מצביעים על נתונים דומים. יותר מרבע מהחילוניים צמים את הצום המסורתי (26 אחוז), ואחרים צמים באופן חלקי או באופן ייחודי אחר שמייצג את תפיסת עולמם.

 

זהר צמח וילסון. אפשר ללמוד על פעולת המעיים מאנטנות

 

נתונים אלה הם האישוש האמפירי לאותה התופעה שמבטאות הדוגמאות הספורדיות המובאות לעיל. תפיסות עולם שונות – פוליטיות, כלכליות-חברתיות, רוחניות, פסיכולוגיות, או אפילו שילוב של כולן יחד – מניבות בישראל פרקטיקות שונות שמולבשות על חלקים מתוך המסורת של יום כיפור, או מתווספות כמהדרין אל המסורת בשלמותה.

 

לעתים הדבר נובע מתוך יחס ביקורתי כלפי המסורת (למשל, אוהד טען שהמיאוס מן ההתחסדות הצבועה של הקהילות המתפללות בבתי הכנסת היא שהביאה אותו לחפש אלטרנטיבות לעבודת היום), לעתים מתוך יחס אוהד כלפיה (כמו אצל שלומית), ולעתים מתוך אדישות למסורת אבל עם מוטיבציה לנצל את התנאים שהיא מייצרת כדי להעניק ליום הזה משמעויות עצמאיות חדשות. ולא, אינני מתכוון לרכיבת האופניים (שאפשר להתייחס אליה כאל סיגוף גופני בפני עצמו, אם כי זהו סוג אחר של סיגוף), אבל גם לא למשהו רחוק מזה.

 

הדוגמה האחרונה שאביא נוגעת למסורת שהחלה להתפתח בשנים האחרונות דווקא בקרב כמה חברים מן הקהילה הפסיכדלית. "יום כיפור מייצר מרחב בטוח לחוויה הפסיכדלית", מסבירים לי אברי ואודליה (שמות בדויים), "כי אין מכוניות. ככה אפשר להרגיש בנוח אפילו באמצע העיר, שבימים רגילים היא מרחב מאוד לא בטוח למצבי תודעה חריגים".

 

"בהקשר של פסיכדליה, יש שני מושגים חשובים מאוד", מדגיש אברי, "הסטינג, כלומר הסביבה שבה החוויה מתרחשת, והסט, הכוונה והתודעה שאיתה נכנסים אל תוך החוויה הפסיכדלית. ההכנות והכוונות האלה לא פחות חשובים מהחומר הפסיכדלי שלוקחים. ביום כיפור הסטינג הוא של רחובות שקטים, בלי מנועים; הרבה אנשים לובשים בגדים לבנים; הרבה אנשים מתפללים כל היום; ומחוץ לבתי כנסת נשמעת שירה. אנשים מכבדים באופן כללי את המרחב של האחר, והאווירה נעימה מאוד. זה מרחב מבורך מאוד ותומך ובטוח למסע תודעה.

 

"בכל הנוגע לסט, זו הכוונה שאיתה נכנסים למסע, וזוהי בדרך כלל כוונה של תפילה, ריפוי, כפרה, סליחה. גם אם אתה הכי רחוק בתפיסותיך מן המסורת היהודית, קיים סיכוי גבוה מאוד שבמסע התודעתי של יום כיפור בעיר, אתה תמצא את עצמך במקומות האלה, וזה דבר מבורך".

 

רבים מעידים כי החוויה הפסיכדלית היא מצב של שבירת מחיצות ושינוי הקונסטרוקציות של התודעה והחושים (ראו למשל שירם של הביטלס "Lucy in the Sky with Diamonds", ששמו הוא ראשי התיבות של הנוטריקון LSD). דבריו של אברי גרמו לי לחשוב על כך שלמעשה גם מסע התודעה הפסיכדלי הוא סוג של עינוי, לא במובן השלילי של כאב, אלא במובן הקונסטרוקטיבי של המושג – עיוות, שינוי דרסטי. התענית הפסיכדלית של אברי ואודליה היא אפוא מעין "תעווית" יום כיפור.

 

כל הדוגמאות הללו – החל מתעניות שתיקה בבית הכנסת או בטבע ועד "תעוויות" פסיכדליות בעיר – הן רק חלק קטן ממגוון רחב של צורות אלטרנטיביות שבהן ישראלים בוחרים "לצום" ביום הכיפורים. חלקם מונעים מהפיטום של תרבות השפע ומן העומס האורבני; חלקם מונעים מאובדן תחושות הקדושה והיראה בשל גינוני החברה; חלקם מונעים מסיבות בריאותיות; חלקם פשוט מנצלים את התנאים שהיום מאפשר למסעות התודעה שלהם; וחלקם מונעים מן הצו הנבואי של ישעיהו: "הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ" (ישע' נח, ו).

 

 

בשונה ממה שאולי נדמה לנו, זו עדיין תמונה מסורתית מאוד של החברה הישראלית, במובן של מסורת חיה ונושמת שפועמת בה יצירתיות מחשבתית והגותית. אומרים שיש 70 פנים לתורה. אולי פניה של הסליחה והכפרה לא ייספרו מרוב. 

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8