ללמוד מהסיכומים: מחשבות ליום השואה הבינלאומי

סיכום נתוני המכירות של ספרי העיון לשנת 2016 בגרמניה ממצב את המהדורה החדשה, הביקורתית והמוערת של "מיין קאמפף" כרב-מכר. ספרו הקצר של היטלר, במהדורה זרועת מוקשים, בצורת 3,500 הערות של היסטוריונים עכשוויים המטרפדים כל שקר, סילוף ואי-דיוק בטקסט המקורי, ראה אור בינואר 2016 ב-4,000 עותקים, ועד תום השנה נמכרו 85 אלף עותקים ממנו.  

המהדורה הביקורתית של "מיין קמפף"

סיכום שנתי נוסף נעשה במילוני אוקספורד, שהכתירו את המונח פוסט-אמת למילת השנה של 2016. מתבקש לומר עד כמה סמלי ששני הנתונים מצטלבים, אלה של "מיין קאמפף" ואלה של אוקספורד; מתבקש גם לכתוב סטטוסים חרדתיים על הסמליות שבהצטלבות זאת עם השבעתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית. ואולם, פוסט-אמת הוא יותר ממונח שהיפסטרים מתענגים עליו בשלהי 2016. המונח פוסט-אמת הוא תנודה אנושית נצחית, על-זמנית, שלא נולדה עכשיו וגם אינה חוזרת לאחור. אנחנו לא ב-1933 או ב-1914. לא חזרנו אף לא לאחת מן השנים הללו. אנחנו לגמרי ב-2017.

לקריאה נוספת: העולם לא שותק - כתבות ליום השואה הבינלאומי

המהדורה המוערת של "מיין קאמפף" הינה שני כרכים בכריכה אפורה, חפים מדיוקנו של היטלר ומהשחור והאדום של המהדורות המוכרות. המו"לים החדשים של "מיין קאמפף" טוענים כי הקונים הם בעיקר אקדמאים, סטודנטים ומורים שרוצים לדעת את האמת על נסיבות כתיבתו של הספר. קונה סימפטי בחנות גרמנית אמר למצלמות הטלוויזיה שאם ניאו-נאצים יקנו את המהדורה החדשה, היא תבאס להם את היטלר בצורה בלתי הפיכה. מצד שני, היו גם כאלה שהתריעו שאם עד עכשיו לא היה נעים לקנות את "מיין קאמפף", עכשיו הוא נכנס בדלת הקדמית.

בזמן שמכירותיו של "מיין קאמפף" המוער נסקו, יצא הסרט "הכחשה". הסרט מתאר את משפט הדיבה שניהל מכחיש השואה הבריטי דיוויד אירווינג נגד ההיסטוריונית היהודייה דברה ליפשטדט. ליפשטדט כתבה בספרה "מכחישים את השואה" כי אירווינג סילף בכוונה את העובדות ההיסטוריות, ובתגובה הוא תבע אותה ואת הוצאת פינגווין. הסרט מתמקד בניסיונה של הסניגוריה להוכיח שני עניינים מרכזיים: ראשית, שתאי הגזים באושוויץ שימשו לרצח בני אדם (אירווינג טען שהם בסך הכול נועדו לחטא גופות וכי באושוויץ מתו בין השנים 1940 ל-1945 30 אלף בני אדם, כולם מסיבות טבעיות); שנית, שאירווינג יודע את זה ומשקר בספריו.

"הכחשה" יוצא מגדרו  לענות בצורה מדעית להכחשות של אירווינג, וברוח זו, מתמקד בסדרה של חקירות המבקשות למצוא את העובדות: האם היו חורים בחלק העליון של ארובות תאי הגזים, או שהיו אלה צללים שנוצרו בתצלום תצ"א? ואם היו חורים, האם באמת שימשו לציקלון בי? ולמה היתה דלת תאי הגזים עבה במיוחד? האם זה בגלל שהמקום נהפך למקלט לחיילים הגרמנים בזמן התקפות אוויריות, כפי שטוען אירווינג? ואולי מספר הצעדים שנדרשו כדי לצעוד ממגורי האס. אס עד לתאי הגזים יכול להוכיח אחרת?

משפט ליפשטדט נראה דרך הסרט כמו ההפך ממשפט אייכמן. לא מופיעות בסרט עדויות של ניצולים, ויש בו אך ורק עובדות על דלתות ועל ארובות. נראה כאילו יוצרי הסרט מבינים שהם יוצרים סרט על השואה לקהל צופים לא יהודי ולא ישראלי בעידן של פוסט-אמת. מי הם הצופים האלה? מבולבלים מאוד, כי כל עובדה מבוססת אפשר לעמת עם "עובדה אלטרנטיבית". ניאו-נאצים כבר אינם יודעים איך לרסס צלבי קרס על מבנים ציבוריים. לראיה, הסתכלו על שלל צלבי הקרס שרוססו בארצות הברית אחרי בחירתו של טראמפ. כולם איבדו כיוון, והם לא היחידים שאיבדו כיוון. גם ילדים נחמדים איבדו אותו. אתר "יולוקוסט" של הישראלי שחק שפירא דג את התיירים הצעירים שחוגגים את גרסת "עם היפות שלי באושוויץ" באנדרטת השואה בברלין ועושה להם שיימינג. והתיירים האלה הם לא המבולבלים היחידים. עם היד על הדופק, מי יותר אותנטי - היטלר האמיתי או היטלר המדובב לעברית בגילום ברונו גאנץ?

לרגע אפשר להתבלבל, לעוף עם המילים ולהגיד שלהיטלר אין "מקור" ול"מיין קאמפ" אין מקור. "היטלר", סדרה חדשה שמוקרנת כעת בערוץ 8, מחזקת את הטענה הזאת. הסדרה מתמקדת בהבניה העצמית של היטלר מכלום לקיסר. היטלר גונב את סיפור הגבורה של הקצין היהודי שלו ממלחמת העולם הראשונה והופך אותו לסיפור הגבורה שלו. היטלר והצלם שלו עושים אלפי ניסיונות עד שהם מגבשים את הדמות הנוקשה, הטראומתית והאקספרסיבית המוכרת לנו מסרטי התעמולה. בדרך, הם מנפים החוצה תצלומים שלא נראים להם.

את  מי זה מעניין?

הכחשה היא פעולה אקטיבית והחלטית שעושים כולנו. הנה, ממש עכשיו, היסטוריון השואה יהודה באואר התלונן שאיש לא רצה להגיע לכנס על רצח עם שקיים בישראל כי לאיש לא אכפת? כך הוא כתב ב"הארץ": "התקשרו לעיתונים ולעיתונאים; התקשרו לאוניברסיטה העברית, שבין חבריה יש כאלה הכותבים ב'הארץ' מאמרים המדברים גבוהה גבוהה על ערכים אוניברסליים והומניסטיים. אף אחד לא בא. גם לא אקדמאים מאוניברסיטאות אחרות, אף שדבר הכנס פורסם בעיתונות.

"בעקבות פנייה למשרד החוץ באו שתי עובדות, אבל הן באו מתוך עניין אישי, לא מפני שהיתה יוזמה במשרד לבדוק מה אומרים בכנס... הטלוויזיה כמובן שתק... למי בעצם אכפת שיש רציחות עם? דמעות תנין זולגות על חצי מיליון הקורבנות בסוריה, ופטפוטי סרק המשווים בין זה לבין השואה ממלאים את החלל. והחלל חלול: לא מבינים לא את השואה ולא את רציחות העם כעת. אבל גם לא מוכנים להתמודד עם ניסיונות, מוצלחים יותר או פחות, לנקוט צעדי מניעה שלפחות יורידו את רף הזוועות".

איך יציינו את יום השואה הבינלאומי הקרוב? סביר להניח שידברו גבוהה גבוהה על ערכים אוניברסליים והומניסטיים ויטשטשו עוד יותר את זהותם האתנית והתרבותית המיידית של היהודים שנרצחו. סביר להניח שינסו לקשור באופן מגושם בין השואה לרצח עם המוני שמתחולל עכשיו בעולם. סביר להניח שלא תהיה לכך שום השפעה על הפליטים ברחבי אירופה ובעריה החרבות של המזרח התיכון, וגם לא על דור הילדים של הערים החרבות האלה – שהוא דור הילדים הטרגי ביותר של 2016.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי