שבעים פנים לשבת

אחד הנזקים הגדולים שמסב השיח הפוליטי העכשווי סביב אופיה של השבת בישראל הוא הקיבוע בתודעה הציבורית של התפיסה הפשטנית כאילו ליהודים בישראל יש שתי אפשרויות בלבד: לבלות את השבת בתפילה מתמשכת בבית הכנסת או לנצל אותה לבולמוס קניות. גם הדתיים וגם החילונים יוצאים מופסדים מהשיח הזה, שכן הם מצומצמים באמצעותו לכלל סטריאוטיפים דהויים של עצמם, והשבת נהיית מאחד הקונספטים החשובים והמיוחדים במסורת היהודית למושא מריבה.

"ההוגה היהודי-אמריקאי אברהם יהושע השל צדק כשאמר שהשבת היא הצעה נהדרת של מורשת ישראל לעולם המערבי", טוענת הרבה הקונסרבטיבית תמר אלעד-אפלבום, ראש קהילת ציון בשכונת בקעה בירושלים, "הרעיון של השבת אומר שישנו זמן בחיינו שלא שווה כסף אלא מיועד לקודש טהור ושכל מה שעושים בו זה מנוחה. השבת מציעה לאדם המערבי והעירוני התייחסות אחרת לזמן וציון של קודש בלב השבוע. זו מצווה שמניחה שישנו זמן שאינו פונקציונלי, וזה בעל משמעות. העניין הוא שאין שבת אחת אלא ישנן שבעים פנים לשבת, כמו לתורה. העובדה שלשבת יש הרבה קולות ופנים היא חלק מהסוד שלה, ובגלל זה השיח המקטב הנוכחי סביב השבת מחטיא כל כך את העניין. בשבת אנשים הרי נוהגים לאכול זה עם זה וזה אצל זה, וזה לא מקרי. בניגוד לרוב ימות השבוע שבהם אנשים נוטים הרבה פעמים לריב על משאבים – בשבת חולקים ומחלקים". 

תמר אלעד-אפלבום (צילום: שניר קציר)

את מזכירה שני אלמנטים מרכזיים שכלולים בשבת – מנוחה וקודש - שבמקרה של יהודים רבים, באים לידי ביטוי בתפילה. האם שני אלה אינם סותרים זה את זה?

"אני רואה קשר הדוק בין מנוחה וקודש. במנוחה יש צניעות גדולה, תחושה של שותפות והבנה שהאדם אינו מנהל את היקום לבד, אלא הוא בבחינת שותף חשוב בתוך חידוש הבריאה בכל רגע, יודע את מקומו ויודע לראות את ההוד סביבו. העצירה שהאדם עושה בשבת היא הכרת תודה ופינוי זמן למשפחתו ולקהילתו. בשבת האדם שואל את עצמו לאן הוא הולך, ומהבחינה הזאת, יש לשבת חשיבות גדולה בעולם המלאכה שלנו. הייתי אומרת שאדם שיש לו שבת הוא כמו אדם שמצמיד את אוזנו לקונכייה שמזכירה לו מאין הוא הגיע ולאן הוא רוצה להגיע".

אין הוכחה טובה יותר לטענה שלשבת יש שבעים פנים מאשר הפניית השאלה "מהי השבת שלך?" לעשרה ישראלים יהודים שונים. מהתשובות שנותנים אנשים לשאלה זו עולה ששני האלמנטים הבולטים בחוויית השבת של רוב הישראלים היא המשפחתיות, שאותה ניתן לקשור לאלמנט המנוחה, והחזרתיות, כלומר, המשך של מסורת אישית, משפחתית או עדתית, ושבה אולי מתבטא אלמנט הקודש גם אצל אלו שאינם שומרים אותה כהלכתה. במידה מסוימת, ניתן לומר שזה פחות משנה מה בדיוק נוהגים אנשים שונים לעשות מדי שבת, אלא בעיקר חשובה העובדה שהם משתדלים לעשות זאת מדי שבת, ובחיק משפחתם. 

דג מרוקאי בלי דג

"יש לי כמה ריטואלים קבועים של שבת", מספר המשורר רועי חסן, "בשישי, עוד לפני השבת, אני מפנה את היום, מבשל ומנקה את הבית. אשתי עובדת בימי שישי, אז אני הוא זה שמכין את הבית לשבת. אני אוהב להשאיר את הבת שלי בבית בשישי ולא לקחת אותה לגן, וככה היא איתי בבישולים ובניקיונות. בחורפים אני לרוב נוהג ללכת לבית הכנסת בשישי בערב, ובקיצים - פחות, כי אז אני הולך לרוב לשחק כדורסל עם חברי ילדות שלי בחדרה ולהוציא קצת אגרסיות ואנרגיות שאגרתי במהלך השבוע. לאחרונה, מאז שנהפכתי לטבעוני, ייסדתי מסורת חדשה של שישי, שהיא לבשל דג מרוקאי בלי דג, כלומר, שמים בסיר את כל הדברים הטובים, רק בלי הדגים עצמם. אני מכין את זה נוסף על האוכל לאשתי ולילדה ופשוט יורד על הסיר לבד עם חלה. זה תענוג.

רועי חסן (צילום מסך מתוך יוטיוב)

"הייתי אומר שאנחנו משפחה שומרת מסורת אבל לא שומרת שבת בכלל. אנחנו עושים קידוש מאז שהילדה נולדה, ואשתי מדליקה איתה נרות. בשבתות אנחנו תמיד שלושתנו ביחד, אלא אם כן נכנסים לתמונה אחד משני הפנצ'רים שנקראים ליברפול והפועל תל אביב, שתי קבוצות כדורגל שאם הן משחקות בשבת, אז אני חייב לעצור הכול ולצפות. אני בנאדם שמחכה לשבת כל השבוע, כבר מיום ראשון, האמת, כי אין עוד יום בשבוע שבו יש לי את החופש להיזרק. אני מקפיד לא לעבוד בשבתות לעולם, ובעיקר לבלות את כל היום בחיק המשפחה".

במקרה של הפעילה החברתית וחברת הכנסת לשעבר עו"ד פנינה תמנו-שטה, שנולדה באתיופיה ועלתה לארץ בגיל שלוש, השבת היא הזדמנות להתחבר למסורת בת מאות שנים של משפחתה ושל שאר יהדות אתיופיה. "השבת מבחינתי היא חזרה לשורשים ולאהבה של ההורים שלי לשבת הקדושה. אימא שלי לא מדברת על השבת, אלא עם השבת; היא ממש מתייחסת אליה כאל יצור חי. יש משהו חזק בידיעה שאני משמרת וממשיכה משהו עתיק וגדול ממני שמיליונים שימרו לאורך הדורות, כי צריך לזכור שהשבת היתה אחד הדברים המרכזיים ששמרו אותנו יהודים באתיופיה והבדילו אותנו מהגויים. השבת בבית שגדלתי בו היתה מלאת שמחה. היתה הקפדה על שמירת שבת, שההורים שלי דבקים בה עד היום, אבל היתה גם שמחה גדולה מאוד, נטולת חרדה  ונטולת כפייה. זה מה שהכרתי בילדות. אז, בגיל 15, כשנשלחתי לפנימייה דתית, נתקלתי באווירה של כפייה ושל חרדה. השבת נחוותה שם על דרך השלילה, במובן של מה אסור לעשות, ולא על דרך החיוב, כמו שהכרתי מהבית".

פנינה תמנו-שטה

זה גרם לך למאוס בשבת?

"כן, ובאמת התרחקתי מהדת ומשמירת מצוות למשך תקופה. מה שכן, לא הפסקתי להאמין באלוהים בשום שלב, והיה לי ברור שכשיהיו לי ילדים, אני אחזור לשמור שבת ולאהוב אותה בצורה שהכרתי מהבית. היום, השבת מבחינתי היא הזמן שבו אני משילה מעליי את היום יום ומאפשרת לעצמי להתחבר לילדים ולמשפחה בלי רעשי רקע. זה הזמן היחיד בשבוע שבו אני מאפשרת לעצמי לשים בצד את אשת הקריירה שבי ולהיות כל כולי אימא ואישה. השבת שלי היא מצד אחד שבת דתית, אבל בעיקר שבת נפשית ואישית - זמן להוריד הילוך ולהוקיר את הטוב בחיינו בתפילה".

בניגוד לתמנו-שטה, המוזיקאי מארק אליהו טעם והתנסה בחייו בחווית השבת של כמה עדות שונות. אליהו נולד בדגאסטן שבהרי הקווקז ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שבע. בילדותו מצא את עצמו הולך בעקבות אביו לבתי כנסת של מרוקאים, פרסים, אשכנזים, תימנים וחב"דניקים.

מארק אליהו (תצלום: זהר רון)

"השבת מתקשרת אצלי קודם כול עם קהילה ועם קהילתיות", הוא מספר, "והקהילתיות הזאת מתקשרת לי עם שירה קבוצתית של פיוטים. השבת מבחינתי היא זמן ליהנות מהפירות של עמל השבוע, זמן לעצור את מרוץ החיים, להתחבר למה שחשוב באמת – למרכז הפנימי, לשורש, שאצל כל אדם הוא אחר. במקרה שלי השורש הוא המשפחה, היכולת לנוח, לעשות זום אאוט מהיום יום ולהסתכל על החיים בפרספקטיבה. אני בן אדם שחי את הרגע במהלך השבוע ולא חושב על השבת או מצפה לה, אבל פתאום, כשהיא מגיעה, זה עונג גדול".
 

לקרוא בספר אמיתי

עיקרון המנוחה שבבסיס השבת היהודית משמש גם כדי לייצר איזון. ישנם אנשים שאחרת היו מאבדים את עצמם ונכנעים לחוסר איזון בין הקריירה לחיי המשפחה והפנאי. המוזיקאי ארקדי דוכין מעיד על עצמו כמי שבמהלך השבוע "נשאב לעבודה, סוג של שוכח מהחיים ומתנתק מהמשפחה", ומסביר שבמובן הזה, השבת ממש נחוצה לו בחיים. "שבת מבחינתי זה להבדיל בין קודש לחול, כי אני מאמין שמאחורי הדבר התנ"כי הזה בכל זאת עומד היגיון רוחני גדול", אומר דוכין, "אני לא חרדי או משהו, ולמרות זאת אני לא עובד בשבת ולא מופיע בכלל. אני אוהב בשבתות לנוח בבית עם המשפחה או לשתות קפה איפה שהוא, אבל העניין הוא שאני לא תמיד יודע איך לצאת מהרביצה במיטה בשבת בבוקר. נגיד, לפעמים יוצא שאנחנו מתכננים לצאת בעשר בבוקר לטיול, ובסוף יוצאים רק בחמש אחר הצהריים. יש כבדות משונה שהיא לא תמיד כיפית".

ארקדי דוכין (צילום: אבשלום הלוי

במסכת שבת של התלמוד הבבלי מובא המקרה הדמיוני הבא: יהודי מוצא את עצמו בלב המדבר בלי שום מושג היכן הוא נמצא ואיזה יום בשבוע זה. כיצד עליו לנהוג כדי לציין את השבת? האם מוטב שיעצור הכול ויתנהג כאילו השבת נכנסה בדיוק עכשיו, או שמא עדיף שימשיך בדרכו ויספור שש יממות, ורק בסופן יציין את השבת? לרב, הדרשן והחזן דוד מנחם אין ספק שהאפשרות השנייה היא הנכונה, וזאת משום שחשיבותה של השבת בעיניו אינה דווקא העובדה שהיא חלה ביום המסוים שבו היא חלה, אלא שהיא משמשת הפוגה ומנוחה לאחר שישה ימי עבודה.

"תכלית כל הבריאה היא יום השבת", הוא מסביר, "ולא סתם זהו היום המסכם של השבוע ולא היום הפותח של השבוע. חכמים אומרים שהעולם הבא הוא השבת של האנושות, ולכל אחד יש את השבת שלו שבה הוא פוגש את היהודי הפנימי שלו, שובת ממלאכה ומבין שזהותו אינה מושתתת על מה שהוא מייצר ושגם אם יניח את המחשב והטלפון הנייד ואת הקריירה ויתבונן פנימה, זהותו תישאר איתנה. השבת מבחינתי זה המקום שבו הקודש והחול מתחברים ולא עוינים זה את זה ולא מצויים במתיחות. חכמים אמרו שיש נשמה יתרה בשבת, ואנחנו יודעים שיש גם אכילה יתרה בשבת, אז זו דוגמה נהדרת לחיבור בין גוף לנשמה ובין קודש לחול, בין הטבע למוסר. הטבע זה העולם שבו אנחנו פועלים, והמוסר הוא מה שנמצא מעל הטבע ונותן לו את איכויותיו. ככה היה בימי הבריאה - הקב"ה ברא את הטבע בשישה ימים, ורק ביום השביעי ברא את הקדושה, את המוסר שנמצא מעל הטבע ונותן לו את משמעותו".

דוד מנחם (צילום: אופיר דרעי)

מי שבטח תאהב את הרעיון של אותה זהות איתנה שאינה תלויה בגורמי תיווך טכנולוגיים היא המוזיקאית נטע אלקיים, שמודה: "כל השבוע אני מצפה שהשבת תגיע כדי שאוכל להפסיק להיכנס לפייסבוק ולאינסטגרם ולהתחיל לעלעל בדפים אמיתיים, פיזיים. זה הזמן היחיד שלי לקרוא, בין שזה ספר ובין שזאת פרשת השבוע, לשיר אום כולתום מספר שיש לי, להתענג על כל מיני ספרים ממדף הספרים שלי ולגלוש בהם במקום בגוגל. שבת מבחינתי זה האפשרות לנטרל לרגע אחד את הכוח האנושי מהנפש שלו. פתאום התחושה שכל ההישגים האנושיים נהיים אפסיים לעומת הגדלות האלוקית, כל ההמצאות הטכנולוגיות נעלמות, המסכים והטלפונים כבויים, וזה רק אתה ובורא עולם.

נטע אלקיים (צילום: עמית חי כהן)

"השבת מזכירה לנו שאנחנו יצורים חיים עם מגבלות פיזיות. אני שומרת שבת לפי המדדים שלי, אם כי לפעמים יש חריגות, והמסורת נעשית חזקה יותר מדל"ת אמות הלכה. השבת בשבילי זה מנוחה, הסיר של החמין שמבעבע על הפלטה, נרות, סעודה ושולחן ערוך. אלו אולי קלישאות, אבל בבית שגדלתי בו לאוכל בשבת היה תפקיד בעל משמעות. בארוחות שבת היתה כמות אוכל מטורפת, וכדי שנוכל להשתלט על הכול, היינו שרים פיוטים בין המנות כדי לצבור רעב".

נרות בכל העולמות

ארוחת השבת היא אולי האייקון הכי מובהק של השבת היהודית, ונראה שאם צריך לבחור פריים אחד שמייצג שבת, יהיה מדובר במשפחה שמסבה סביב שולחן עם חלה ונרות. "יש לי שכנים דתיים, ויוצא לי לראות את הארוחות שישי שלהם דרך החלון. יש בזה קסם גדול", מספרת המוזיקאית והשחקנית לירז צ'רכי. 

לירז צ'רכי (צילום: רונן פדידה)

"אני אמנם לא דתייה, אבל קידוש וארוחה בשישי זה דבר שאני והמשפחה שלי עושים", צ'רכי אומרת. "יש משהו יפה כל כך בשבת, שאני לא מוכנה לוותר עליו: הקידוש, אפיית החלה - כל הדברים האלה חשובים לי מאוד, וגם כשאני מתה מעייפות ורוצה לישון בצהריים, אני לא מוותרת עליהם. קורה לפעמים שיש לי שתי הצגות בשישי שבגללן אני לא מספיקה להתכונן לשבת, וזה חסר לי מאוד. אני ובן זוגי לרוב עובדים במוצאי שבת, אבל משתדלים לא לעבוד בשבת בכלל ולהקדיש אותה למשפחה בלבד".

שרן השכל

חברת הכנסת שרן השכל (ליכוד) מספרת שמתוקף עבודתה, יוצא לה לבלות לא אחת שבתות בחו"ל, מה שמותיר אותה בתחושה מבלבלת. "האמת שזה לא קל, כי אני מחכה למנוחה ולמשפחתיות של השבת, וקשה לוותר על זה", היא אומרת, "הייתי עכשיו שבועיים בצפון אמריקה, ולא באמת יכולתי לעצור הכול ולא לעבוד בשבת, וזה היה מוזר וחסר לי. מצד שני, דווקא בחו"ל יוצא לי ללכת לבית כנסת מדי פעם בשישי בערב, מה שפחות קורה בארץ. זה פשוט כי בישראל אתה חי את הקהילה היהודית 24/7, והיהדות היא מסביבך כל הזמן, אבל בחו"ל אתה מרוחק מזה, ולכן שם, פתאום את מרגישה שבית הכנסת נחוץ. שבתות אצלי זה יום שאני מקדישה למשפחה ולחברים – עושים ארוחת שישי עם קידוש, וביום שבת עצמו אני אוהבת לנסוע עם בעלי לטייל בצפון ולפעמים נשארת בבית ומכינה חמין או משהו אחר לארוחת צהריים. שבת זה יום שאני לגמרי מצפה לו כל השבוע. ברור".

הדסה פרומן (צילום: נתי שוחט)

השבת, ועל כך כולם מסכימים, היא יום משפחתי מאוד. אבל מה קורה כשהתא המשפחתי משתנה ואחד מקרובי המשפחה נפטר? הרבנית הדסה פרומן חוותה את זה על בשרה, כשלפני ארבע וחצי שנים נפטר בעלה, הרב מנחם פרומן. "השבת, ברמה המשפחתית, התפרקה לי מאז שהוא נפטר", מספרת פרומן, "יש שורה בשיר של זלדה שאומרת 'להדליק נרות בכל העולמות', ואני חושבת על השורה הזאת בכל שבת כשאני נמצאת עם ילד או ילדה שלי בבית שלהם עם המשפחה שלהם. כלומר, השבת מבחינתי איבדה את המקום שלה במרחב הפיזי. האובדן של בעלי מתחבר לי מאוד לחוויית השבת, כי נהגנו שנינו ללמוד יחד בימי חול, אבל בשבת התרכזנו בהוויה. מאז שהוא לא איתי, הכול נהיה יותר מופשט ופחות מוחשי בשבתות. אפשר להגיד אז שיש קו פרשת מים של לפני ואחרי מותו בכל הקשור לחוויית השבת".  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי