בספר בראשית, פסוק ג', מופיע המשפט העברי הראשון שנשמע בעולם. "מעניין שהמילה הראשונה שנאמרת בעולם היא אור", אומר אילעאי עופרן, רב הקיבוץ קבוצת יבנה, פסיכולוג ומחבר הספר 'תורה של הנפש', "והיא גם המילה שהרבה תינוקות אומרים בפעם הראשונה. זו מילה שקל מאוד להגות, הברה אחת".
לקריאה נוספת: מדוע הישראליות הדחיקה את המשמעויות הנפשיות של החג?
מראשיתו, האור של התרבות העברית הוא אקסיומה. בין שתי נקודות עובר קו אחד, כל הזוויות הישרות חופפות זו לזו, וגם, "וַיּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר". על טיבו של אור זה, הקורא עדיין לא באמת עומד. מהכתוב הוא לומד שאלוהים קורא לו: "יוֹם". וביום השני מבדיל אלוהים בין מים למים ובורא רקיע וים. ביום השלישי נקווים המים, מתגלה היבשה, "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב [...] ותוצא הארץ דשא עשב". ביום הרביעי הסיפור מסתבך כשאלֹוהים אמר: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ". השמש והירח, המאורות, "הגדול" ו"הקטן", נבראים. שמיים – יש. ארץ, עשב ועצים – יש. ויש להבדיל בין אור ומאור.
בריאת האור, גוסטב דורה |
"הטקסט הזה כולו מטאפורות. כולו שזור מונחים שמוחנו צר מהבין. זה כמעט כתב סתרים", מסביר עופרן, "'בראשית', תחילה שאין לפניה כלום – זה מושג בלי מובן. ו'ברא'? אותו הדבר. אם יש לי עץ, אני יכול לעשות שולחן. אבל אם אין לי כלום, אני לא יכול לעשות עץ. אם כן, בראשית וברא הן מילים שאיננו מבינים, ואלוהים זו בטח מילה שאיננו מבינים. אבל גם אם איני יודע מה זו בריאה, נשאלת השאלה - אם השמש והירח נבראים רק ביום הרביעי, מה נותן אור קודם לכן? איך היה אור בלי מאורות? אז אור הוא מושג מופשט שאינו תלוי במאורות. יכול להיות אור בלי מאור. מניין בוקע האור?".
את השאלה היסודית הזאת יורשים מהמקרא כל כותבי העברית. רולאן בארת כתב כי טקסט הוא רשימת ציטוטים המגיעים מכל חדרי התרבות, וכל כותב עברית מצוי, בין שהוא רוצה בכך או שאינו רוצה בכך, בשורות של הטקסט העברי הראשון ובמה שביניהן. כשהנידון הוא אור, אי-אפשר להקיף את הכול. קצרה היריעה מלמנות את מיני האורות השונים, הרבים, שידעה העברית מאז בראשית. כבר ספרות הסוד הקדומה חזרה אל האור החידתי הבראשיתי. גם מי שלא למד קבלה, מיודע עם שמו של הטקסט הקבלי המרכזי – ספר הזהר. וישנו האור על מופעיו השונים והרבים בספרות העברית המודרנית, זו העונה להגדרה הכללית של "ספרות יפה".
"בתולדות ההגות והרוח היהודית ספר הזהר והעולם הקבלי עוסקים הרבה מאוד באור ובאור האלוהי - איך הוא נמצא בעולם העליון ומה ממנו, כן או לא, מגיע לארץ", אומר פרופסור אריאל הירשפלד, "אני חושב שכמעט אין אדם שאומר את המילה 'אור' או את המילה 'זהר' בעברית מבלי שבאופן כלשהו ובמידה כלשהי הוא רומז גם לתפיסה הקבלית. השירים של ביאליק נוגעים גם במשמעות הזאת".
פרופ' הירשפלד (צילום: יוסי זמיר, פלאש90) |
בשיעורי הספרות במערכת הממלכתית נאמר כי 'לא זכיתי באור מן ההפקר', השיר הביאליקי שכותרתו נעשתה זה מכבר מטבע לשון שנזרק, לא אחת, במנותק מהקשרו המקורי, הוא "שיר ארס-פואטי העוסק במקורות היצירה וההשראה", שיר שבו "ביאליק מדבר על 'מקור' השירה". אין זה בטוח שפרופסור הירשפלד היה חותם על הניסוח הזה, אבל הוא טוען כי "מה שקורה אצל ביאליק זה דבר יוצא דופן".
וחדש?
"להוציא שיר אחד על שמש שוקעת, שיר נפלא של אבן גבירול, יש מעט שירים שמזכירים את האור כרעיון. לא כתבו על האור באופן נפרד ונבדל ובאופן בולט לפני זה. ביאליק בונה, בשורה של שירים שרובם מ-1900, תיאור של האור כהתגלות, של האופן שבו האור הוא חוויית ילדות של התגלות אלוהית. הוא יוצר מן יצורים מיתולוגיים פרטיים, צפרירים, העשויים אור. יצורים קטנטנים, כשדים קטנים אך טובים, בעלי כנפיים, והם מעין הגשמה של האור. השירים הם צפרירים. 'הברכה' ו'זהר' הם השירים הבולטים ביותר. זהו אור ארצי, לא האור הראשון האלוהי, לא אור שאין לו מקור כמו בבראשית, אלא אור השמש שמשתבר בכל מיני צורות ונראה בכל מיני השתברויות בחוויה האנושית. הדבר המהותי הוא שהאור הוא יסוד שקורא לביאליק לחיות, לעוף, להסתובב ולקלוט את השפה האלוהית. בסוף הפואמה 'הברכה', המראות האלה שהאור חושף מובנים לו כלשון מראות – היא השפה האלוהית".
"ביאליק הוא אולי משורר האור הבולט והמשפיע ביותר בשירה העברית", אומרת יערה שחורי, סופרת ועורכת, "נדמה שהאור בשירתו הולך מקצה העולם עד קצהו. אם להתמקד בשיר 'זהר' – שהאור מופיע כבר בכותרתו, זאת כמעט קריאה עצמית בשם – "בְּעֶצֶם יַלְדוּתִי יְחִידִי הֻצַּגְתִּי,/ וָאֶשְׁאַף כָּל-יָמַי סְתָרִים וּדְמָמָה;/ מִגּוּפוֹ שֶׁל-עוֹלָם אֶל-אוֹרוֹ עָרַגְתִּי". זה מגע ראשון, מיסטי אפילו, עם האור. אפשר לראות בכך גם בריאה עצמית. האני אינו מחוללו של האור, אבל הקשר בין אור ויצירה אכן נוכח שם. ביאליק מעניק לאור משמעויות חושניות באופן שחורג מחלוקה ברורה של רוח וחומר. הטלטלות שעובר האני מול האור מסכנות את הדובר עד כדי טביעה. השאיפה לחרוג מן העולם אל האור טומנת בתוכה סיכון עצום. אותו שכרון זהר מגלה עד כמה האור אצל ביאליק הוא לא רק ניגודה של האפלה, אלא משלים לה. גם ב'מאחורי הגדר', המתאר אהבה בין נער יהודי ונערה גויה, בעצם תיאורי האור מתארים את רבות מהתחושות של הגיבורים ואת המשיכה האירוטית ביניהם. כשנח נמצא עם מארינקא, מצוירים סביבם כתמי אור, בין האור והזהב, בין הצל לאור. כך מומחשת האהבה הטרגית שבנויה גם היא על הקישור הקבוע שבין אפלה לאור".
יוטיוב
באופן שבו שחורי מתארת את האור ב'מאחורי הגדר' קשה שלא לשמוע את השורות של דליה רביקוביץ, " וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר [...] וְיֵשׁ בָּהֶם חֵן וְחֶמְדָּה שֶׁגּוֹאִים/[...]/ וְיֵשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה בֵּין האָֹפֶל לְבֵין הַזָּהָב..." . כשמדברים על פיגורה כמו אור, כמעט אין כותב וכותבת שאי-אפשר למצוא בין היצירות שלהם לפחות אחת שנענית לקריטריון. כמו בבראשית, גם בספרות המודרנית, לא כל המאורות זהים. הירשפלד מציע לנהוג בזהירות. "זה בולט אצל ס' יזהר, ויש שירים של ע' הילל ושיר חזק מאוד על האור של אלתרמן. כל אחד קרא את זה. ביאליק הוא חלק ממחזור הדם שלהם. אני לא חושב שיש ביניהם קשר של סיבה ותוצאה".
שי זרחי, לעומת זאת, מציע להתעכב על האור, ובייחוד על האור שהוא חלק מהצירוף הכבול 'אור מופלא', שמופיע ביצירת עגנון. "אני כבר לא זוכר באילו נסיבות חיפשתי אורות אצל עגנון, ופתאום גיליתי שבכמה מקומות מיוחדים מאוד, שבהם יש חוויה טרנספורמטיבית של הגיבור, הוא משתמש במונח 'אור מופלא'. זה בעצם אחד מסוגי האור שמופיעים בספרות ההיכלות הקדומה והמיסטית, המתארת את היכלות האלוהים, ספרות צבעונית מאוד ומקסימה שיש בה תיאורים של סוגי אור מיוחדים, ואחד מהם הוא אור מופלא. זה מופיע בעוד מקומות, בספר הפליאה ובפיוט המפורסם על רשב"י, 'בר יוחאי'. אצל עגנון זה כמו סימבול, כמו אייקון שמסמן להאט את הקריאה, ושהנה, קורה משהו, הסיטואציה והגיבור משתנים", הוא אומר.
תסביר.
"האורות תמיד משמשים כדי לומר משהו על הלך הרוח של אחד הגיבורים או על הלך הרוח של הסיטואציה, והאור המופלא הוא כשמתוך האנושי מבליח האלוהי. ישנם ארבעה קטעים: באחד הוא מתאר את חוויית הקדושה; באחר הסוגיה היא ההתפתחות היצירתית שלו כיוצר; בקטע נוסף זה מופיע בהקשר של זוגיות ומיניות; ולבסוף דווקא בהקשר אקטואלי של חייו של עגנון - של חלוצים הנמצאים בדרכם לארץ ישראל. ארבעה דברים שהיו יקרים לליבו.
ד"ר יערה שחורי |
"'אורח נטה ללון' זה מעין הספד לבית המדרש הישן שעגנון ואחרים למדו בו, במזרח אירופה. בית המדרש הוא אחד הגיבורים בסיפור, ודי בהתחלה יושב הגיבור בבית המדרש ומביט מבעד החלון. הוא רואה אור שמאיר מבית המדרש על ההר וגם מההר חזרה אל בית המדרש. 'אור שכמותו לא ראיתם מימיכם'. האור הזה מופיע מתוך ההיזכרות של הגיבור כי במקום הזה שבו הוא עומד, הוא גם היה עומד כנער וכותב שירים. הוא מכניס את היצירה שלו לתוך ההקשר. זאת אומרת, בסיטואציה הזאת, בבית המדרש הישן, בזמן של כתיבה ספרותית מודרנית וחופשית, ממש מתוך התרבותיות – הוא רואה אור מופלא, אור שיש לו איכות רוחנית, לא רק פיזית. על האור הזה הוא אומר 'אור אחד היה, אבל מאורות רבים היו בו'".
במונחים של בראשית – גם האור שנברא ביום הראשון וגם המאורות שנבראו ביום הרביעי?
בגלל זה עין לא ראתה דבר כזה. זו נגיעה באלוהי משום שזו נגיעה באחד שהוא כולל הכול. הוא אינו מגביל והוא אינו יחיד. הוא מאחד. זו גם אמירה מסוימת על האלוהי. עגנון מסיים – 'מקום כזה אי אתה מוצא בעולם'. גם המקור של המשפט הזה הוא מקור תלמודי. עגנון מסתמך על המון מקורות שיש לו בראש. הוא לא ממציא, אבל הוא מתיך אותם יחד".
ד"ר אילעאי עופרן |
בשבוע הקרוב יצטרפו לזהר של מסכי האייפון, נורות הבית, מנורות הרחוב, אור הירח והכוכבים גם אורן של נרות החנוכה. עגנון, רביקוביץ וביאליק רחוקים מלמצות את המלצות הקריאה לימי החג. קצרה היריעה מלהכיל את כל ספרי הפרוזה והשירה המוארים, אבל תמיד אפשר לחזור לספר בראשית. "מה מנסה התורה להגיד לנו על האור?", הרב אילעאי עופרן מסכם: "זה מלמד משהו סמלי ומשהו אקטואלי, והוא שלא הכול פונקציונלי. השמש מועילה לנו, אבל יש גם אור אחר, אור בעל קיום עצמאי - יש אור בלי תפקיד. זה בבראשית וזה גם נוגע לאחד הרעיונות המרכזיים של חנוכה. הכלל ההלכתי אומר שאסור לנו להשתמש בהם – הנרות האלו – נרות החנוכה – קודש הם. לשם כך ישנו השמש, המשמש אותנו להדלקת נרות החנוכה, ולשימושי החול. אם אנחנו מדליקים נרות אבל אסור לקרוא לאורם ספר, ו'אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד', זה חוזר לאותו הרעיון על אור שאינו מה שיוצא ממנו ואינו מה שמופק ממנו. אור שהוא הדבר עצמו".
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי
Model.Data.ShopItem : 0
8
