"ירושלים סימלה בשבילנו גן עדן": המסע של הסיגד מאתיופיה לישראל

תמונה ראשית - ויקיפדיה

סיגד, שפירושו "סגידה", הוא שמו של החג המהללה, אחד מחגי ביתא ישראל, היא יהדות אתיופיה. הוא מצוין 50 יום אחרי יום הכיפורים, בכ"ט בחשון. "אחרי שאנחנו הגענו עם הסיגד, מרחשון הפסיק להיות מר", אומר בחיוך שי פרדו, שחקן ויוצר שעלה לארץ ב"מבצע משה". כשהחג נחגג באתיופיה, נהגו המאמינים לעלות להר גבוה, כסמל למעמד הר סיני, ולהתפלל לשיבת ציון ולסיום הגלות. תמר יוסף (אינגדאו), שגדלה באזור גונדר ועלתה לארץ בגיל 14, זוכרת את החגיגה הגדולה ואת ההתאספות של יהודים מכל הכפרים בהר שבין הכפרים אמבובר ומאצ'ה.

"באותו יום אנשים היו צמים ולובשים לבן", היא מספרת. "האווירה הייתה של התרוממות רוחנית. חלק גדול מאוד מהתפילה עוסק בירושלים; לשנה הבאה בירושלים. תמיד הזכירו לנו שהמקום שלנו הוא לא שם, שאנחנו לא שייכים למקום הזה, ואנחנו נלך לירושלים כשיגיע הזמן". "אני ידעתי להגיד 'ירושלם' לפני שידעתי להגיד את שמי, אני חושב", אומר פרדו, "ירושלים סימלה בשבילנו גן עדן". 

כמו פרדו, גם יוסף עלתה ב"מבצע משה", וכבר יותר מ-30 שנה ששניהם חוגגים את הסיגד בישראל. במה התחלפה התפילה לשיבת ציון והכמיהה לירושלים, אחרי שירושלים נהפכה מחלום בלתי-מושג לעיר אמיתית ויפה וסואנת ולעיתים קשה ואחרי שחלום העלייה לארץ נהייה למסע ייסורים מאתיופיה לסודן, המתנה במחנות וקשיי קליטה וגזענות בישראל? 

שלי אינגדאו-ונדה, דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מחברת הספר "חוסן בהגירה – הסיפור של יהודי אתיופיה בישראל" (הוצאת רסלינג, 2019), אומרת שהיהודים באתיופיה תיארו את ירושלים כעיר שעשויה כולה מזהב, כארץ זבת חלב ודבש שבה אפילו לא יהיה צורך לעבוד. "מעין חלום אוטופי כזה", היא אומרת. אינגדאו-ונדה, מתארת חלום על ירושלים ועל ארץ ישראל שנרקם באתיופיה, גווע במחנות בסודן, הזין את עצמו מחדש בשנים הראשונות בארץ, כשהילדים והנערים עשו מאמצים להשתלב בחברה הישראלית, ונמוג באופן סופי כעבור 20 שנה, כשהגזענות זקפה ראש והעולים הבינו שלמרות מאמציהם להשתלב, החברה הישראלית ומוסדות המדינה דוחים אותם. ואם, כפי שטוענת אינגדאו-ונדה, החלום על ציון באמת נמוג, מדוע רבים עדיין חוגגים את הסיגד בכל שנה בארמון הנציב בירושלים, ופסטיבלים כמו ה"סיגדיאדה" צצים אף הם?

הפראייר של הסיגד

חג הסיגד באתיופיה מתואר בידי אלה שזוכרים אותו כהתאספות המונית של יהודים מכל קצוות המדינה האפריקאית, במטרה להשתתף בטקס חידוש הברית בין עם ישראל לאלוהיו. מלבד התפילות הדתיות שניהלו הכוהנים, החג גם היה מפגש חברתי ותרבותי עצום בגודלו. "זה היה מקום להיכרות בשביל הצעירים", מספרת יוסף. "אנשים מצאו שם חתן או כלה. הבנים היו הולכים במיוחד בשביל זה; כדי להכיר מישהי".

לדברי יוסף, אווירת חג הסיגד הזכירה את אווירת יום כיפור בתחושת הקדושה שלו. "את לא יודעת איזה בכי ואילו תפילות היו שם", היא אומרת, "בפעם הראשונה שראיתי את כולם מתפללים, לא הבנתי מה עושים, ואז הסבירו לי שככה מתפללים: מתכופפים עד הרצפה, וזו הבקשה הכי גדולה שיש. עשיתי כמו שראיתי שכולם עושים, ונכנסתי לזה. לא ידעתי מה להתפלל, מה לבקש, אבל עשיתי".

"אני גרתי בכפר מאצ'ה, שלמרגלות הר ג'אן אמורה, שפירוש שמו הוא 'מעוף הציפור', ואליו היו עולים לתפילות בחג הסיגד בכל שנה", אומר פרדו. "בכל סיגד אני הייתי פראייר, כי בתור ילד קטן, נשלחתי למעיין להביא מים בשביל האורחים, כי כיבוד אורחים זו המצווה הכי גדולה". יוסף מספרת שהייתה המומה מכך שהכפר שאירח את כל החוגגים פתח את דלתותיו בפני כל אחד. "היית יכולה פשוט להיכנס לבית של מישהו והיו מגישים לך אוכל. הם ערוכים ביום הזה לקבל המון אורחים, ויש תחושה של קהילה גדולה ומשפחה", היא מספרת. "איפה שנראָה לך – לשם נכנסת. היה מלא כיבוד, המון אוכל".

גם אחרי שעלה פרדו לארץ עם משפחתו, הוא המשיך לגור במרכז העניינים של הסיגד, והפעם – בארמון הנציב, שנהפך למוקד העלייה לרגל בחג הסיגד לקהילה האתיופית בישראל. "היינו צריכים לתת כבוד למבוגרים, וכשכל הדודים והדודות הגיעו לירושלים, לכבוד החג, אז אנחנו הילדים היינו מוותרים על המיטות שלנו וישנים על הרצפה כל החג. מצד אחד, שמחתי שבאים מלא דודים, ומצד אחר, לא היה לי מקום לישון. אני והאחים שלי היינו כולנו מצטופפים על המזרנים".

להתנקות מכל הבלגן

 "יש לי המון ביקורת על החברה הישראלית", אומרת יוסף. "כשאני הייתי בסודן, הלכתי בלי הורים ובלי להבין לאן אני הולכת, פשוט כי אמרו לי 'ירושלים', ואפילו יום אחד לא רציתי לחזור אחורה וללכת הביתה. הגעגועים לאתיופיה התחילו דווקא פה, בישראל, כשאמרו לי שאני שחורה, כשקראו לנו 'כושים שחורים מסריחים', כשבכיתה י' כל הכיתה יצאה כי לא רצו ללמוד עם הילדים השחורים". עם זאת, היא מסבירה, דווקא בסיגד היא מפרידה בין האכזבה שלה ובין החג. "בחג הסיגד אני הולכת להתפלל ולהתנקות מכל הבלגן. אני רואה מולי את בית המקדש, את התקווה לשלום שיהיה בין כולם, את התפילה שתהיה פרנסה ושיהיו חיים טובים".

יוסף מסבירה שמעבר לכך, לחגיגה של הסיגד בישראל יש מטענים שונים מאלה שהיו לו באתיופיה מבחינתה. "המטרה שלי בחג עכשיו היא חינוכית – להראות את הזהות שלי, את התרבות שלי, כדי שהילדים שלי יהיו זקופים, שהילדים האתיופים יהיו גאים", היא אומרת. "אני אקח איתי אינג'רה, דאבו, אני אביא את הקפה שלנו, ואני אלך עם השמלה המסורתית שלי, כדי להראות שיש לי משהו טוב: יש לי שורשים ותרבות ועולם ומלואו שאני גאה בו".

אינגדאו-ונדה מסבירה שהיום קיימת חלוקה בין המבוגרים לצעירים האתיופים. המבוגרים ממשיכים לחגוג את החג מבחינה דתית: הם מגיעים לארמון הנציב בירושלים ומתפללים להקמת בית המקדש ולאהבת חינם; ואילו הצעירים, כמו פרדו למשל, לקחו את החג צעד קדימה, כהזדמנות לקרב בין החברה הישראלית הכללית לקהילה האתיופית וליצור היכרות עם התרבות הייחודית של העדה.

ובכל זאת, אחרי כל הקורבנות, האנשים הרבים שנספו בדרכם לישראל והגזענות שזוקפת את ראשה, האם חג הסיגד צריך להיות בכלל חגיגה? אולי עליו דווקא להפוך ליום זיכרון? "חלק מהאנשים חושבים ככה וחלק חושבים אחרת", אומרת אינגדאו-ונדה. "הרבה אנשים חושבים שזה לא-נכון להפוך את החג לפסטיבל, כי המסע, הסבל והגבורה לא מקבלים די מקום. בכלל, השבר שנוצר בחברה הישראלית והגזענות מעיבים על החג הזה. יש שאלה אם לקרוא לזה חג, כי היו הרבה סבל והקרבה בשביל להגיע לארץ. יכול להיות שמלבד החגיגות, צריך לעשות משהו נוסף".

פרדו חושב רגע ואז משיב גם הוא לשאלה זו. "תראי, אני מנסה להסתכל למציאות בעיניים. זו בוודאי ובוודאי לא הירושלים, הירוסלם שפיללתי אליה", הוא אומר, "אבל אני חושב שעם הזמן אני מבין שירוסלם היא לא איזה משהו שיושב ומחכה שנגיע אליו. ירוסלם עשויה מבני אדם ומושפעת ממה שבני אדם עושים - אם זו אהבת הזולת ואם זו שנאה בין אחד לאחר. באנו לארץ בתקופה לא-פשוטה שבה יש מאבק בין דתות, בין גזעים ובין מעמדות, ובאנו עם רצון לבוא ולחבק את האחים שלנו בארץ ישראל, וקיבלנו כתף קרה. ברור שזה לא פשוט בכלל, אבל צריך מהר מאוד להתעורר ולהבין שאני זה ירוסלם. אני האדם שיתרום את חלקו כדי לעשות את ירוסלם היפה שהייתה בחלום שלי כשהייתי ילד. וזו הדרך שלי לעשות את זה".