נופל וקם: הדרמה של יוסף

                                                                  יוסף ואחיו (ציור: ליאון פייר אורבן בורג'ואה, מתוך: ויקפדיה)

משהו נוסף ביחס ליוסף

בְּהִנָּפְלוֹ לַבּוֹר, יָדַע כִּי מֵת. וּבֶאֱמֶת,

אֵין לְצַפּוֹת שֶׁיֶּלֶד חוֹלְמָנִי כָּזֶה

יִחְיֶה אַחֲרֵי נָפְלוּ לִבְאֵר שֶׁאֵין בָּהּ מַיִם.

רַק בַּחֲלוֹמוֹ אָדָם נוֹפֵל לִבְאֵרוֹת, וָקָם.

וּבְהַכָּרָה גְּמוּרָה, בְּלֵב נָקִי מֵרַע, הֵכִין עָצְמוֹ

לָרֶדֶת בִּסְפִינַת הַמָּוֶת, שֶׁתַּפְלִיג עִמּוֹ

עַל־פְּנֵי הַמַּיִם הַשְּׁחֹורִים, הַמַּיִם הַקּוֹשְׁרִים

אֶת תַּחְתִּיּוֹת הַבְּאֵרוֹת אֶל מְקוֹמוֹת אִמּוֹ.

אַךְ בַּמָּקוֹם הַהוּא, בִּמְקוֹם לְהַרְדִּימוֹ

בַּנֵּבֶל הַלָּבָן, אָחֲזָה בְּאֵבָרָיו

אִשָּׁה חַיָּה מְאֹד, בְּיַד תּוֹבַעַת,

וְהַיּוֹסֵף הַזֶּה הַתָּם נִזְקַק לְבוֹר נוֹסָף

וְלַגְּבָרִים הָאֲסוּרִים, בִּכְדֵי לָדַעַת,

אֵיךְ בֶּאֱמֶת נִרְאֶה אָדָם, שֶׁבָּא בַּחֲלוֹמוֹ הַמָּוֶת.

אריה סיון

פרשת מקץ, פרשה שנייה שבה אנחנו מלוות ומלווים את מסעו המפותל של יוסף, מבית אביו למצרים, מעומק הבור לשלטון, משנאת אחים למחילה ולאיחוד מחודש. בסיום הפרשה הקודמת ליווינו את יוסף בנפילתו השנייה לבור. הוא הושלך לבור על ידי אחיו, ולאחר שהגיע למצרים והצליח בבית פוטיפר, מצא את עצמו שוב בבור, בבית האסורים, לאחר שהותקף מינית על ידי אשת פוטיפר ולאחר מכן הואשם בכך שכפה את עצמו עליה. הפרשה שלנו, כמו הפרשה הקודמת, מתחילה בבור. יוסף, שפתר את חלומות הגברים הנוספים שהיו איתו בבור – שר המשקים ושר האופים – נשכח על ידי שר המשקים, והשר נזכר בו רק כאשר פרעה חיפש נואשות פתרון לחלומותיו.

השיר שלפנינו, שכתב המשורר זוכה פרס ישראל לשירה לשנת 2010 אריה סיון (1929-2015), עושה פעולת פרשנות נהדרת ומסקרנת. שירה שנכתבת בעקבות המקורות עושה לעיתים רבות פעולה כפולה: היא מפרשת מחדש את הטקסט הכתוב, ובמקביל היא נותנת לנושאי השיר העכשוויים עומק תרבותי והקשר רחב מתוך הסיפור שאליו היא חוזרת. כאן אנחנו מוצאות ניתוח אישיות מרתק של דמותו של יוסף, שנמתחת בין שני הבורות שנפל אליהם, ועוסקת איכשהו גם בפרשנות עמוקה על המציאות הנפשית של גברים אחרים.

בספרו "ילידות בלא נחת: עיונים ביצירתו של אריה סיון", מראה שלמה הרציג כיצד מסתמך סיון על פסיכולוגיה מודרנית, ודרכה מספר מחדש את סיפורו של יוסף. הרציג רואה בשירו של סיון פרשנות חופשית לסיפור יוסף שמציגה את יוסף כילד חולמני שקשור באהבה אדיפלית לאימו המתה וחש אליה געגועים עזים. רחל, אימו של הנער החולם יוסף, נפטרה בלידת בנה השני בנימין. אם כן, יוסף גדל בלי אם, אך צילה של אימו, שהייתה ככל הנראה דומה לו (שניהם מתוארים כיפי מראה ושניהם זכו לאהבתו המיוחדת של יעקב) מלווה את התבגרותו. בשיר של סיון נראה תחילה כי יוסף מוכן לקבל את הנפילה לבור הראשון כהזדמנות לוותר ולהצטרף לאימו המתה, אך הדבר נמנע ממנו כאשר הוא מוּצא מן הבור ונמכר למצרים. הרציג טוען שיוסף מצטייר בשיר כנער תמים בעל נטייה דיכאונית ותשוקת מוות. מהלך השיר, לטענתו, הוא מהלך של התבגרות ושל מימוש נטיותיו ההומו־ארוטיות, שלצורך מימושן הוא נזקק ליפול לבור נוסף.

יוסף, הנער שכבר נפל לבור וחשב שהוא יודע מהו מוות, צריך להגיע לבור השני כדי ללמוד "אֵיךְ בֶּאֱמֶת נִרְאֶה אָדָם, שֶׁבָּא בַּחֲלוֹמוֹ הַמָּוֶת". שימו לב לכפילות המדהימה של צירוף המילים "וְלַגְּבָרִים הָאֲסוּרִים". הפירוש הפשוט הוא שהגברים האסורים הנם הגברים שנמצאים בבית האסורים, כלומר, השרים והאסירים הנוספים שנמצאים עם יוסף בבור, אך הפירוש האחר הוא הגברים שאסורים על יוסף, וזוהי הרמיזה לכך שהשיר עוסק למעשה בהומוסקסואליות. בחוכמתו הרבה מצליח סיון להשתמש בצירוף מילים שמספק פרשנות פסיכולוגית לדמותו של יוסף בו בזמן שהוא מתאר את המתואר בפרשה באופן ישיר ופשוט.

אך מדוע בכלל לעסוק ביוסף בהקשר של הומוסקסואליות? מתברר שהרעיון קדום יותר מהסערה שהתעוררה באחרונה בעקבות שירה של נורית זרחי "היא יוסף", שמתאר את יוסף כנער שבהיחבא הוא נערה. כבר בבראשית רבה פ"ד מתואר יוסף כבעל הליכות נשיות, כלומר כמי שלא מתנהג בצורה במותאמת לציפיות מהמגדר שלו. שימו לב כיצד דמותו של יוסף מתוארת שם: "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה... והוא נער" ואת אמר 'וְהוּא נַעַר'? אלא שהיה עושה מעשה נערות - ממשמש בעיניו, מתלה בעקבו, מתקן בשערו". המדרש, שתוהה מדוע אחרי שנאמר שיוסף בן שבע-עשרה מצוין שהוא נער, מחליט לספר לנו שיוסף היה עושה מעשה נערות, כלומר, היו לו גינונים שנחשבו לנשיים. ובאמת, לאורך השנים נקשרה לעיתים דמותו במאפיינים נשיים, החל במדרש הזה, דרך שירו של סיון וכלה, למשל, בדמותו ב"יהודים באים" של "כאן", ששם הוא מוצג כהומוסקסואל בעל גינונים קוויריים מוחצנים, מה שמוביל לשנאת האחים כלפיו.

מעניין שאף שהטקסט המקראי לא מתאר את יוסף בהקשר של אהבת גברים בשום שלב, עיבודים שונים של הסיפור הציגו לאורך השנים פרשנות זו, ויוסף נהיה למייצג של הקהילה הגאה. האם זה קשור להיותו שנוא? להיותו שונה? לעובדה שהוא עטה על עצמו בגד מיוחד ושמראהו החיצוני יוצא דופן? ואולי בכלל מה שהוביל לפרשנות זו הוא הקושי לקבל את הרעיון שגבר שמתעניין בנשים יהיה מוטרד מינית על ידי אישה או שלא ירצה אישה שחושקת בו (אף שאנחנו יודעים שהיו לו שני ילדים בהמשך)?