עפר, כוכב ובכי

                                            קינות על מות בכור מצרים, צ'ארלס ספראג פירס (מתוך: ויקיפדיה)

מכת בכורות/ נתן אלתרמן

כּוֹכַב גֵּרִים, חֲזֹר. תִּלְבַּשׁ אָמוֹן שָׁנִי.
צְפַרְדֵּעַ, בַּת מְלָכִים, עַל הַחוֹמוֹת חֲנִי.
עֲפַר הָאָרֶץ, קוּם וּכְמוֹ הַחַי הַבֵּט.
חֻלְדַּת הַבָּר, עִמְדִי, כֻּלְּכֶם קְרוּאִים לָעֵת!

רְאוּ מַה יֵעָשֶׂה. הַלֵּיל סָהוּר וָזָךְ.
לַפִּיד הַנֶּגֶף, זְרַח. הַלֵּיל סָהוּר כָּל־כָּךְ.
אֶת עַפְעַפֶּיךָ, שְׁחִין, הָרֵם נָא בַשֵּׁנִית.
בָּרָד, עֲמֹד נִשְׁעָן כְּמֶלֶךְ עַל חֲנִית.

אַרְבֶּה וָחֹשֶׁךְ, בֹּאוּ כְּבָנוֹת עַל שׁוּר.
רְאוּ מַה יֵעָשֶׂה. הַלֵּיל סָהוּר, סָהוּר.
אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ עִמְדוּ, קָהָל גָּדוֹל וָרָב.
אָבִי, קוֹרֵא הַבֵּן, בְּכוֹרִי, עוֹנֶה הָאָב.

אָבִי, עֲלֵי חָזִי שִׁלַּבְתָּ אֶת יָדַי.
אָבִי, הַחֲרָסִים הִנַּחְתָּ עַל עֵינַי.
סָבִיב עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ.
רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי, רוֹעֵשׁ עָלַי כָּעֵץ.

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי
נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי.
עָפָר, כּוֹכָב וּבְכִי, הֵם כְּתֹנֶת הַפַּסִּים
בְּלַיְלָה בּוֹ יוּשָׂמוּ שְׁנֵי הַחֲרָסִים.

אָבִי, עָלַי הַכְּתֹנֶת. אָב, אֲנִי נָכוֹן.
בְּכוֹרִי וּבֶן־זְקוּנַי. בְּכוֹרִי, וּבְכוֹר אָמוֹן.
– – צָנַח הָאָב עַל בְּנוֹ. נִצָּב הַשֶּׁקֶט רָם.
שָׁלְמוּ מַכּוֹת אָמוֹן. עַמּוּד הַשַּׁחַר קָם.

פרשת בוא. בפרשה הקודמת ניחתו שבע המכות הראשונות על מצרים, ובפרשה זו הן באות אל סיומן במכה העשירית - מכת בכורות. מחזור השירים של אלתרמן "שירי מכות מצרים", שבו מוקדש שיר לכל מכה, ילווה אותנו גם השבת, עם השיר האחרון בסדרת שירי המכות: "מכת בכורות".

בחלק הראשון של השיר ישנה התרחשות מרתקת: הכותב קורא לכל המכות שלכאורה הסתיימו לשוב כדי להביט יחד במכה האחרונה. ממש כמו בסיום דרמטי של מחזה, אלתרמן קורא לכל השחקנים לעלות אל הבמה: הוא קורא למכת דם ("תלבש אמון שני"); לצפרדע; לכינים, שעלו מן העפר ("עפר הארץ, קום"); לערוב, שאלתרמן מפרש אותה כמעין מחלת שיגעון שמופצת על ידי "חולדת הבר"; לדבר ("לפיד הנגף"); ולסיום, גם לשחין, לברד, לארבה ולחושך. הדרמה הזו, שמאנישה את המכות, נותנת לכל אחת מהן אישיות ועצמאות מסוימת, שמהן מכת בכורות מקבלת כוח.

מצעד המכות ממחיש לנו גם את המאפיין המיוחד של מכות מצרים - הן כולן מכות של הטבע שאומנם הוזמנו והוצאו אל הפועל על ידי אלוהי העברים ככוח חיצוני, אך למעשה מדובר בכוחות פנימיים של מצרים שעולים על העיר להחריבה, כפי שתואר בשיר על מכת צפרדע שהצגנו בשבוע שעבר. אם ניזכר בספר בראשית, הרי שבני ישראל הגיעו למצרים בשל הרעב הכבד בכנען. כנען היא ארץ שמתאימה לנוודים, שהחקלאות בה תלויה בגשם, ואילו מצרים, שיושבת על היאור, היא מדינת השפע. במצרים יש תבואה, יש ביטחון כלכלי וטבע שעובד לטובת התושבים. לכן, מכות מצרים כואבות במיוחד - היאור נפגם ונהפך לדם, יוצאות ממנו צפרדעים, העפר שהוציא יבול נהיה לכינים, מזג האוויר הפתאומי (מכת ברד) מערער את היציבות וחיות הבר משתלטות על העיר ועל תושביה ומשנות את הסדר הקיים. במצרים של אחרי המכות, הטבע שולט באדם ולא להפך, ממש כמו במפלתם הסופית של המצרים בקריעת הים, שמייצגת יותר מכול את שלטון הטבע (או האל ששולט בטבע) על האדם.

כל המכות האלה מתייצבות כדי להביט במכה האחרונה, המכה שהיא מעל לטבע. בדרך הטבע, הבן קובר את אביו; כאן, בשירי מכות מצרים, אנו מצפות לאורך הקריאה כולה, בחשש ובחרדה, למותו של הבכור. ואכן, הסצנה שמתוארת לנו מפיו של הבן בבית הרביעי היא סצנת אשכבה: האב משלב את ידיו של בנו על חזהו, כפי שמסדרים את גופו של המת. שימו לב, אגב, לדמיון בין התיאור הזה לעקדת יצחק - גם כאן האב מסדר את בנו במנח המתאים למוות - אלא שכעת האב גם הוא קורבן של המכה שאליה הוא מכין את בנו. בבתים האחרונים אנחנו מוצאות עוד אזכור לדמות מקראית ממשפחת אברהם, והפעם אזכור ברור מאוד: כתונת הפסים. הכתונת, שעליה דיברנו כשעסקנו בפרשות יוסף לאור שירה של לאה גולדברג "כתונת פסים", מסמנת את מי שלובש אותה כאהוב וכמועדף מצד אחד, אך גם כמושא לשנאה ולטרגדיה מצד אחר. כאן, הבן האהוב מאבד את חייו כשהוא לבוש בכתונת פסים. אלתרמן בוחר כאן שוב, כמו בשירו על מכת צפרדע, לשלב מוטיבים מהאתוס העברי כדי לתאר לנו את האב והבן המצרים, ובכך מטשטש את השוני בינינו ובינם.

טרם מותו של הבן, כשעיניו כבר מכוסות, הוא מתאר לאביו כיצד סובבים אותו "עָפָר וָחֹשֶׁךְ וְכוֹכָב נוֹצֵץ", וברקע "רַק בִּכְיֶךָ, אָבִי". האב חוזר על שלוש המילים הללו - עפר, כוכב ובכי - ומציג אותן כדברים שהפכו את העולם שלהם למאושר: "בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי, הַבֵּן. עָפָר, כּוֹכָב וָבֶכִי / נָתְנוּ לָנוּ תֵּבֵל שֶׁל אֹשֶׁר עַז מִבֶּכִי". העפר והכוכב הם שני הקצוות של הטבע - הקצה הקרוב אלינו והקצה הרחוק מאיתנו, שמסמל איזו תקווה או שאיפה גבוהה. הבכי הוא החלק האנושי; הוא הקרבה, ההתרגשות, התנועה הפנימית. השלישייה הזאת היא מעין כמוסה של העולם כולו, כפי שתופס אותו האב, ודרכם הוא מתנחם עם בנו, גם ברגעי האבל. אם המכות מעידות על המלחמה בין מצרים ובין הטבע, הרי שהאב והבן מציגים הרמוניה אפשרית בין האדם לעולם, שמתוכה ניתן לצמוח. מתוכה, כשתמות המכות, כשהאב נופל על בנו וניצב השקט, "עמוד השחר קם".

בפרשה הקודמת הזכרנו ששירי מכות מצרים נכתבו בזמן מלחמת העולם השנייה. הזכרנו גם את העובדה שאלתרמן לא מכניס שום אזכור מפורש לשואה או לאקטואליה במחזור השירים הזה. ובכל זאת, בייחוד בימים אלה, כאשר אנחנו מציינות את יום השואה הבין-לאומי, אי-אפשר שלא לשמוע בשיר את הדי המלחמה. שירי מכות מצרים מתארים ארץ שחטאיה מחריבים אותה, והאב והבן, תושבי אותה הארץ שמכירים בחטאיה הרבים, צופים במפלתה בשילוב של חרדה (הבן) וקבלת הדין והצדק (האב). השיר מצליח להמחיש לנו את התקווה לצדק היסטורי, ובו בזמן הוא מאפשר לנו לחוות טרגדיה של ציוויליזציה שלמה מבעד לעיניהם של היחידים. הרגישות הזאת ליחידים היא גם אחת התובנות העמוקות של זכר השואה - לשמוע בכל פעם סיפור אחד, של אב ובן, של אם ובת, ודרך עיניהם הכאובות, להבין עוד קצת את הסיפור כולו.

ביום שישי אנחנו מציינות גם יום הולדת של המשוררת המיוחדת תרצה אתר, שהייתה כידוע בתו הבכורה והיחידה של נתן אלתרמן. שנים רבות לאחר שכתב את שירי מכות מצרים, וכשבע שנים לאחר מותו של אביה המודאג, נפלה תרצה אתר אל מותה, כשבקשתו של אביה, לשמור נפשה "מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָׁמַיִם" מהדהדת.