הגלובליזציה של הזיכרון

1.
יום השואה הבינלאומי הראשון צוין בשנת 2006. התאריך שנקבע: 27 בינואר, יום שחרור אושוויץ על ידי הצבא האדום. המסר: אוניברסלי, לעולם לא עוד, לשום אומה, לשום עם, לעולם. אושוויץ סימלה את השפל המוסרי העמוק ביותר שהאנושות הגיעה אליה ויום הזיכרון החדש אמור היה לשמש כתמרור אזהרה. היהודים הם אמנם חלק מהסיפור, אבל לאו דווקא החלק המרכזי שבו. מתנגדי יום הזיכרון הבינלאומי הצביעו על הנקודה הזו בדיוק.

2.
כיום, קצת לא נעים לי להיזכר בזה, אבל התגובה הראשונית שלי להשקת יום הזיכרון החדש הזה, היתה גיחוך חצי-מזלזל. 'נו באמת', אמרתי לעצמי, 'עוד יום שואה אחד לאוסף? בשביל מה הם צריכים את זה?'.

" לא אשכח את חוברת ההדרכה למורה שציינה במפורש שניצולי השואה היחידים הראויים לתת עדות לפני תלמידים הם אלו שהיו קשורים ישירות לפרטיזנים" כאן בישראל אנו מציינים את יום כ"ז בניסן, שנקבע בשל קרבתו לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושנחשב בזמנו לתאריך היחידי הראוי לציון יום השואה (לא אשכח את חוברת ההדרכה למורה משנות החמישים שציינה במפורש שניצולי השואה היחידים הראויים לתת עדות לפני תלמידים הם אלו שהיו קשורים ישירות למורדים או לפרטיזנים, אני זוכרת שתהיתי ביני לביני, כמה כאלו כבר היו? ומה עם שאר הניצולים? לא גיבורים מספיק כדי לתת עדות?) טוב שבשנת 61' נוספה המילה 'גבורה' ליום הזיכרון לשואה, ולצידה הבקיעה ההבנה שעצם ההישרדות הינה גבורה לא פחותה מאשר זריקת בקבוקי מולוטוב בגטו הבוער. 

3.

הדתיים מציינים את עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי (אם כי דומה שהשפעתו של יום זה הולכת ופוחתת), וזכורה עדיין ההצעה ההיא לקבוע את יום השואה בתשעה באב, שכן אותה גלות שהחלה לאחר חורבן בית שני נסתיימה בשואת יהדות אירופה. 'בשום אופן לא', פסק אז בן גוריון, 'יום השואה לא יהיה בחופש הגדול'. הוא הבין היטב את חשיבותו של שיבוץ יום השואה במערכת השעות של התלמיד הישראלי. אבל שלושת התאריכים הללו, טעונים מאוד, נבחרו בקפידה ומשקפים עמדות שונות: מרד וגבורה, קידוש השם, וחורבן הסטורי.

מסר אוניברסלי. יום השואה הבינלאומי 2010 (פלאש90)

4.
ואז הגיע יום הזיכרון החדש הזה ולא ידענו מה לעשות איתו. אני זוכרת את יום הזיכרון הראשון ב-2006, השתתפתי אז בערב מיוחד בבית לייוויק בתל אביב. הדוברים עלו לבמה וניכר בהם שהם אינם יודעים למה לכוון את דבריהם, התחושה היתה שמדובר ביום שואה 'רגיל', אבל כזה שנערך בחורף. התחושה היתה מוזרה מאוד, אף אחד לא הבין כיצד אמורים לציין בישראל את ה'אוניברסלי' הזה, הרי לנו יש את השואה 'שלנו', לא? הצעות שהועלו אז בדבר הצורך לאחד בין יום השואה הוותיק, ליום הבינלאומי החדש - נתקלו בזעם ציבורי. ובצדק. כ"ז בניסן כבר נצרב משך עשרות שנים בלוח השנה, כיצד ניתן להפוך אותו ליום רגיל ולהחליף את הדף בלוח השנה כאילו כלום?

5.
אבל השנה קרה משהו משונה. ערב יום השואה חל ביום ראשון. במצב כזה, עיתוני סוף השבוע אמורים להיות גדושים ומלאים בכתבות, מאמרים, תמונות ומוספים מיוחדים העוסקים בנושא (מדובר בעיני בגיליונות הטובים ביותר בשנה) אבל השנה, נעדרו מהם כל אלו! היתה הכתבה ההכרחית עם ניצול השואה והמאמר הרגיל בדבר הצורך בחינוך להומאניות ואולי חצי סקירה על מצבם של הניצולים, אבל כל אלו בטלו בשישים לעומת אלפי המילים שנשפכו על החתונה המלכותית ההיא שנערכה כמה ימים לפני כן בבריטניה, על אחותה של הכלה נכתבו יותר מאמרים מאשר על פרימו לוי, צביה לובטקין, טומי לפיד וגטו וארשה גם יחד.

6.
אין לי כוונה לקונן כאן על ירידת הדורות, אין בזה תועלת. אבל החתונה הזו גרמה לי להבין (שוב) את כוחם של אירועים אוניברסליים. את עוצמתו של הגלובוס המתכנס יחד סביב אירועים משותפים כמו מונדיאל, אולימפיאדה, מותו של אפיפיור, הלווייתה של נסיכה וכן, גם חתונה מלכותית. השנה הבנתי
מדוע יום השואה הבינלאומי לא רק שלא נחלש והתפוגג במהלך השנים (כפי שרבים ציפו שיקרה) אלא הוא הולך ומתחזק וצובר נפח ומשמעות. אנו חיים בעידן הכפר הגלובלי, וימי הזיכרון של הכפר הזה נוכחים יותר מאי פעם ויתכן מאוד שבעתיד יכונן גם מעין לוח שנה גלובלי עם ימי שמחה וזיכרון משותפים, כמובן מבלי לבטל את האירועים המיוחדים לכל מדינה.

אני צופה שבעתיד יום השואה הבינלאומי יהיה חשוב ומרכזי אף יותר. למען האמת, אני מצפה לזה. זה יגרום לנו להעמיק לחפש ולחשוב על דרכי התמודדות וזיכרון נוספות, יעלה שאלות חדשות ויגרום לנו לחקור שוב לעומק, וזו בעיני מהותו של זיכרון אמיתי וחי.