שלום ולא להתראות - עלמה זוהר והכניסה לכיתה א

מצחיק שהיום אני מתפרנסת מכתיבה. יש בזה גם מידה של צדק פואטי. אם מישהו היה יודע כמה דם יזע ודמעות השקעתי כדי להצליח לרכוש את המיומנות הבסיסית הזאת.

עליתי לכיתה א' ב-83'. מי ידע אז בכלל מה זו דיסלקציה. העולם נחלק לילדים טובים וילדים שלא משתדלים מספיק, שלא מקשיבים למורה, שלא מצליחים להעתיק מהלוח, שלא מכינים שיעורי בית. ילדים שכתב ידם עקום ואיום, ששגיאות הכתיב שלהם זועקות לשמים, שאבא ואמא שלהם מיואשים ומודאגים.

" עודני ישובה על הספסל האחורי ומשגרת משם פתקים מצחיקים. לפעמים הם קטעי עיתונות, לפעמים שירים. מבחינת התחושה הפנימית שלי שום דבר לא השתנה. "

לקרוא למדתי בלי קושי. תמיד היתה בי תשוקה עזה ואהבה עמוקה למילים. גם לדבר למדתי בגיל מאוד צעיר והיתה לי שפה עשירה וקולחת. אבל לכתוב לא הצלחתי ולא עזר שום דבר, לא סבלנותה של אמא שלי ולא רגזנותו של אבא שלי.

את השירים והסיפורים היפים שהייתי מחברת איש מלבדי לא יכול היה לקרוא. הם היו כתובים בכתב חרטומים שהיה נהיר רק לי. כמה כאב היה נחסך, לו רק היתה ברשותי אז תוכנת מחשב מתקנת שגיאות כמו זו שאני משתמשת בה עכשיו. אבל אז לא היו לא מחשב ולא תוכנה. ואני הפנמתי את התיוג הנצחי "מסוגלת ליותר".

ביקורתית ועצמאית. עלמה זוהר

רק אני ציירתי סוס

בית הספר. המפגש הראשוני של כל ילד עם ה"מערכת". מערכת שמציבה דרישות וסטנדרטים אחידים בלי להבחין תמיד בצרכים וביכולות של כל ילד. כיתה א' לימדה אותי שיעור אחד  – אם יש לי מקום בכלל בעולם, מקומי הוא מחוץ למערכת. המערכת דחתה אותי ומהר מאוד גם אני דחיתי אותה. בחרתי לי עמדה מרדנית, ספקנית, ביקורתית ועצמאית. הייתי לילדת הספסל האחורי, מציירת במקום להעתיק מהלוח, מפצה על טיפשותי בלימודים בכל מיני "חוכמות" שהצחיקו את הילדים והרגיזו את המורה. מי אמר שאני לא יכולה? אני פשוט לא רוצה. וזהו זה.

במובן מסוים נשארתי כזו עד היום. עודני ישובה על הספסל האחורי ומשגרת משם פתקים מצחיקים. לפעמים הם קטעי עיתונות, לפעמים שירים. מבחינת התחושה הפנימית שלי שום דבר לא השתנה.

כבר בכיתה ג' שלפה אותי אמא שלי, ברוב תבונתה, והעבירה אותי ממערכת החינוך הרגילה לבית הספר הניסויי בירושלים. "לא אכפת לי שלא תלמד שום דבר" אמרה למורה שלי "רק שיהיה לה טוב ושיהיו לה חברים". ואכן היה לי שם טוב, וגם חברים היו לי. ולימים אף אובחנתי כדין במכון הדסה, ונקבעו לי כל מיני הקלות בבחינות ונשלחתי לשיעורי הוראה מתקנת שהועילו לי מאוד.

אבל את האימה והרתיעה שלי מפני כל מסגרת ומערכת שום דבר לא יכול לתקן. בצבא ריציתי עונש אחרי עונש, לאוניברסיטה כבר לא הלכתי בכלל (הרי יש שם בחינות כניסה!) ולעבוד בעבודה קבועה, בחברה או במשרד, בוודאי שלא העליתי על דעתי.

יכול להיות, במובן מסוים, שמסלול חיי הבוגרים נקבע ביום ההוא – היום הראשון של כיתה א', עם הכתובת ההיא על הלוח, שכולם חוץ ממני הצליחו להעתיק בצורה יפה ומסודרת למחברת החדשה. אני, לעומת זאת,  ציירתי סוס. וכך למדתי שיצירתיות, הומור ומקוריות יהיו מעתה כלי הנשק שלי להישרדות בעולם. במחשבה שנייה, אולי הגיע הזמן לסלוח, ולהבין שבעצם קיבלתי שם מתנה גדולה מאוד.