אנטולי קפלן, כמו מארק שאגאל לפניו, חזר לאורך חייו שוב ושוב אל דימוי הגדי הלבן. הדימוי מופיע בציורי רוגצו'ב שלו, ברבים מאיוריו המאוחרים, ועל כריכת סדרת "חד גדיא".

קפלן עבד על הסדרה הזאת, המבוססת על שיר הפסח הידוע, בשנים 1957-1961. "חד גדיא" הוא שיר משונה וייחודי שעוסק בסוגיות של נקמה וגמול. לשונו של השיר היא ארמית, ולפי המקובל אצל רוב החוקרים, הפיוט הצטרף אל ההגדה האשכנזית בסוף המאה הט"ז במערב אירופה. השיר נראה פשוט ואף משעשע, אך יש לו פרשנויות רבות הקושרות בין הנרטיב המופיע בו להיסטוריה היהודית ולהדגשת הרעיון שיש דין ויש דיין.

למרבה ההפתעה, איוריו של קפלן נעצרים בשורה "ובא השור ושתה את המים" ("וַאֲתָא תוֹרָא וְשָׁתָה לְמַיָּא"). הוא מדלג על שני הבתים הבאים בשיר, הבית שמספר על השוחט ששוחט את השור, ועל זה שמספר על מלאך המוות שהורג את השוחט. קפלן אף משנה את הבית האחרון מ"ובא הקדוש ברוך הוא והרג את מלאך המוות" ("וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָוֶת") ל"ובא איש ורתם את השור."

במהדורה הגרמנית ל"חד גדיא" של קפלן מ־1981, הסביר העורך שקפלן שינה את המילים האלה כדי לבטא את "חיפושו של האדם העובד אחר מרגוע", והוסיף: "יצירתו של קפלן משקפת תגובת שרשרת של אלימות, אבל היא מתארת גם כיצד האדם העובד, החותר להרמוניה, מתגבר על האלימות הזו."

האם השינויים בשיר באו מתוך רצון לבטא את "חיפושו של האדם העובד אחר מרגוע"? או שמא מתוקף העובדה שקפלן היה בן ונכד לשוחטים יהודים, ומשפחתו נרצחה על ידי הנאצים, הוא לא רצה לתאר שוחטים כרוצחים – או כנרצחים? היה די והותר רצח בימיו.

ובאשר לבית האחרון, המשמיט את הקב"ה ומדבר על האדם – אותו אפשר להסביר לאור תנאי חייו של קפלן. למעשה, בהקדמה שלו משנת 1961 לאוסף הליתוגרפיות של "טוביה החולב", איליה ארנבורג אפילו לא מציין את המילה "יהודי" כדי להבטיח שהצנזורים הסובייטים לא ידחו את הקדמתו. וכך בחירתו של קפלן לא להזכיר את אלוהים בגרסה שלו לחד גדיא נעשית מובנת לחלוטין.