חנוכה על ספת הפסיכולוג: מדוע הישראליות הדחיקה את המשמעויות הנפשיות של החג?

חג החנוכה הוא חג מודחק בספרות חז״ל, וראיה לכך היא העובדה שבשונה משאר החגים, זהו החג היחידי שעורכי המשנה לא מצאו לנכון לערוך מסכת המוקדשת לו. מקובל לחשוב כי הטעם לכך הוא פוליטי: משמעותו הפולחנית-מקדשית של חג החנוכה מייצגת אליטה כוהנית שאחזה בכס המנהיגות הרוחנית של עם ישראל דורות רבים ושעבודת המקדש חיזקה וביססה את מעמדה החברתי והכלכלי. קובץ המשנה נערך בידי אליטה אחרת, של תלמידי חכמים, שהובילה את העם לאחר חורבן הבית ושכרטיס הכניסה למועדון החברים בה לא היה תלוי בהיוולדות למשפחה זו או אחרת, אלא ביכולות אינטלקטואליות טהורות. אך מלבד משמעותו הפוליטית, האם ייתכן שטמונים בחג זה יסודות נוספים שהיהדות הרבנית בחרה להסתיר, שנותרו מודחקים עד היום?

אף שלא זכה למסכת משל עצמו במשנה (ובתלמוד), חג החנוכה ודאי נחגג באותם חוגים רבניים שאליהם השתייכו הכותבים של המשנה והתלמוד ועורכי המשנה שלהם, שכן הוא מאוזכר פעמים לא מעטות בקבצים אלו, אם כי לרוב בדרכים אגביות. אחד מהמקורות התלמודיים, שאמנם אינו עוסק בחנוכה בצורה גלויה וישירה, מופיע במסכת ״עבודה זרה״ (דף ח׳ א׳), בפרק העוסק דווקא בחגיהם של עמים אחרים. התלמוד מספר על שני חגים עתיקים שנחגגו במלכות רומי בסביבות התקופה בשנה שבה הלילה הוא הארוך ביותר ומכונה בלשון ההלכה ״תקופת טבת״ (ואשר תמיד סמוך אליה חל חג החנוכה). שמו של החג הראשון הוא קלנדא (קשור למקור המילה calendar), ולדברי חכמי התלמוד, הוא החל ביום הקצר בשנה (21 בדצמבר) ונחגג במשך שמונה ימים. שמו של החג השני הוא סטרנורא (על שם הכוכב סאטורן, שבתאי, שמקושר למילה Saturday), שאורכו גם כן שמונה ימים, והוא הסתיים בלילה הארוך בשנה.

חוגגים ב"תקופת טבת". סטורן (Thinkstock)

בהמשך מובאת בתלמוד אגדה מופלאה על מקורם של חגים אלו שמייחסת אותם לאדם הראשון. לפי האגדה, ״שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר... עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים וישב שמונה ימים בתענית. שראה תקופת טבת ויום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא ועשה שמונה ימים טובים״.

במונחי ארכיטיפים פסיכולוגיים, ניתן להסביר את האגדה כך: התארכות זמן החושך ביממה עוררה אצל אדם הראשון, אולי כמייצג את האדם באשר הוא, תגובות חרדתיות ודיכאוניות המלוות בתיאורים של אובדן ומוות. משהלך והתארך שוב זמן האור, חלפו אותן תחושות קשות, והבנת האדם את מחזוריות הטבע והיציאה מאפלה לאורה צוינה בחגיגת חג משך שמונה ימים.

הציפרלקס של העת העתיקה

האם פחד קמאי זה מהחושך מלווה אותנו עד היום? אחת מההפרעות הנפשיות הנחקרת יותר ויותר בשנים האחרונות מכונה (SAD (Seasonal Affecitve Disorder, או בעברית, הפרעת מצב רוח עונתית. מדובר בדיכאון הפוקד אנשים בתקופות החורף, וזה כלה בדרך כלל עם בוא האביב. הסיבות לתופעה קשורות במיעוט שעות האור ובעוצמתו בעונות הקרות, וזו היא גם הסיבה שמבחינה גיאוגרפית, שכיחות הדיכאון העונתי הולכת וגדלה ככל שמתרחקים מקו המשווה ומשך זמן החושך ביממה ארוך יותר. מחקרים מצביעים על כך שבקרב האוכלוסייה הכללית, בין אלו שאינם מאובחנים בהפרעה, כ-20 אחוז מדווחים על תחושות דכדוך ועצבות הקשורות בחורף. הכול מכירים את הדיספוריה האופפת אותנו בימים הראשונים שבהם אנו חוזרים הביתה מהעבודה בחושך או את הקושי היחסי לקום בבוקר בחורף לעומת הקיץ.

ניתן להניח כי חגיגת חגי האור העתיקים שימשה בין השאר מענה תרפויטי לתופעות פסיכולוגיות קולקטיביות אלו. עד לימינו קיימות תרבויות ודתות החוגגות חגים הקשורים באור בתקופה המדוברת. היהודים מדליקים נרות בביתם משך שמונה ימים בתאריך שתמיד קרוב מאוד לתקופת טבת, והנוצרים מאירים את עצי האשוח בחג המולד ב-25  בדצמבר, ושמונה ימים לאחר מכן חוגגים את היום הראשון בלוח השנה שלהם.

מחכים לאור. דיכאון עונתי (Think stock)

״מצוות היום״ של חנוכה בהלכה היהודית מכונה ״נר איש וביתו״ - שלוש מילים שיכולות לשמש עצה ראשונית, תמציתית וקולעת לאדם הסובל ומתמודד עם הדיכאון העונתי: התכנסות משפחתית סביב האור דווקא בתקופה החשוכה ביותר, לשם הפגת הבדידות והמרה השחורה.

על רקע זה, מוארת גם המחלוקת הידועה בין בית שמאי ובית הלל (שבת כ״א ע״ב) בנוגע לסדר הדלקת נרות חנוכה באור נוסף. יתרונה של שיטת בית הלל - שלפיה יש להדליק ביום הראשון נר אחד ולהוסיף נר בכל יום, לעומת שיטת בית שמאי, המדליקים שמונה נרות ביום הראשון והולכים ומפחיתים - היא רגישותם של בית הלל לאותו יסוד נפשי. ודאי שבחושך הכי גדול יש להרבות באור, ולא להפחית ממנו. הסיבה לחגיגה אפוא היא האמונה והידיעה שטבע העולם, וכך גם טבע האדם, הוא אופטימי ביסודו. דרך פעולתו היא שתמיד אחרי החושך הגדול יבוא אור.

אך יסודו הפסיכולוגי האוניברסלי של חג החנוכה נדחק אל מתחת לפני השטח בידי היהדות הרבנית לפחות למראית עין. עדויות למקורו העתיק, כאגדה שהובאה לעיל, כמעט שאינן מופיעות בארון הספרים היהודי. בהחלט סביר להניח כי סיבת הדחקתו של החג בספרות חז״ל נעוצה בקשר שלו לחגים קדומים יותר, חלקם אליליים (הקשר זה הוא אולי גם הסיבה לכך שהחג נחגג משך שמונה ימים). גם לאחר שעלה החג לגדולה במסורת ישראל, נעלם ממנו אופיו האוניברסלי, ואת מקומו תפס היסוד הלאומי-היסטורי של החג, זה שבמרכזו עומדים מזבח ומקדש המעוטרים באותות מלחמת החשמונאים. התנועה הציונית, שהמדינה החשמונאית שימשה לה מקור השראה, אימצה אל חיקה את הרעיונות הלאומיים של החג, ואף הרחיבה אותם אל מעבר להקשרם הדתי-הלכתי.

הטעם בהאדרת יסודותיו הלאומיים של החג בתקופה שבה חיו היהודים בגלות בין העמים ברורה. ואולם, האם כיום, לאחר השיבה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, ובימים שבהם הר הבית נקשר במחלוקות המגיעות עד לשפיכות דמים, יכולים היהודים להעלות על נס מחדש גם את משמעויותיו האוניברסליות של החג, אלו המחוברות לרזי נפשו של האדם? ובאופן כללי יותר, האם בתקופה שבה העם היהודי אינו זקוק עוד לקדש את ההיבדלות מהעמים כדי לשמור על זהותו האתנית, הוא יוכל שוב להוציא אל האור עקרונות אוניברסליים נוספים המודחקים בתרבותו?

הכותב לומד פסיכולוגיה קלינית וסמיכה לרבנות.

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי