מה עשה אחד ממנהיגי הימין הקיצוני בהונגריה אחרי שגילה שסבתו ניצולת שואה?

רצה שמועה, נאמר לצ'ונאד סגדי, סוד כל כך נפיץ שהוא יהרוס את הקריירה שלו.

עד שנת 2012, היה סגדי בן ה-30 כוכב עולה בעולם החממה של הפוליטיקה ההונגרית, סגן נשיא של מפלגת הימין הקיצונית יוביק וחבר בפרלמנט האירופי. בתוך פחות מעשור הצליחה יוביק לתפוס מקום חריג בגודלו בפוליטיקה ההונגרית, תוך החייאתן של מסורת סמכותנית רדומה ודעות קדומות אנטישמיות המושרשות בה.

בשנת 2007 עזר סגדי ליצור את המשמר ההונגרי, ארגון פשיסטי שהסמלים שלו שלו הדהדו באופן מפחיד ומכוון את צלב החץ, המפלגה ההונגרית הפשיסטית בזמן מלחמת העולם השנייה. אותה שמועה, שנסחרה בידי זולטן אמברוש, גלוח-ראש לשעבר, גרסה שסגדי – פרובוקטור אנטישמי וספקן שואה מוצהר שהתבטא בעבר ביחס לנזק הרב שגרמו אמנים ואינטלקטואלים יהודים לכתר הקדוש של הונגריה – היה בעצמו יהודי.

בחוסר אמון פנה סגדי לסבתו, מגדולנה קליין, אשר זעזעה אותו באשרה את הסיפור על כל פרטיו. לא רק שהיא היתה יהודייה, היא אף היתה ניצולת שואה בעצמה.

שלושה שבועות לפני שהחליט לעזוב את יוביק, סיפרה לו סבתו לראשונה על חוויות המלחמה של סבו. הוא גורש מהונגריה במסגרת גדוד עובדים-בכפייה, כשהוא מותיר מאחור את אשתו הראשונה ושני ילדיהם. כשחזר אחרי המלחמה, הוא גילה שכל משפחתו נשלחה לאושוויץ ונרצחה. באותו הזמן, היו ילדיו של סגדי באותו גיל של הילדים של סבו בעת שנרצחו, והחיבור הכרונולוגי הזה – אב אחד שמהרהר באובדן הבלתי נסבל של השני מנקודת תצפית זהה כמעט – היה בלתי ניתן להכחשה.

הרגע הזה עורר אצל סגדי – אחד האנטישמיים הבולטים בהונגריה ואחד הקולות החזקים ביותר בימין הקיצוני האירופי – שלוש תובנות נפרדות אך חופפות. כהרף עין, הבין סגדי שהשואה אכן קרתה, שמשפחתו נפגעה באופן אישי מהרצח ההמוני של יהודי אירופה ושהקריירה שלו כפוליטיקאי הגיעה לקצה.

ברגע שאחרי הגילוי עוד הציעו יוביק לסגדי הזדמנות לשמור על עמדת ההנהגה שלו (מה יכול להיות חיסון טוב יותר מפני האשמות באנטישמיות מאשר סגן-נשיא יהודי?), ובריאיון שקיימנו עם סגדי, הוא הודה שהתפתה לשמור על קשריו עם המפלגה. אלא שבתוך זמן קצר, החלו יוביק להאשים אותו שהוא מבקש לשחד את המאשים שלו כדי שישתוק ביחס למורשת היהודית שלו ובעטו אותו מחוץ לשורות המפלגה. "אני לא גיבור שעשה את ההחלטה הנכונה מיד", אמר לי סגדי, "אבל עברתי הרבה סבל נפשי לפני שהצלחתי לקחת את ההחלטה הזאת".

הסרט הדוקומנטרי החדש של סם בלייר וג'וזף מרטין "לשמור בסוד" (Keep Quiet), שבארצות הברית יצא החודש לאקרנים ואף יוקרן בקרוב בפסטיבל הסרטים טרייבקה, ממשיך את הסיפור מנקודה זו, כשהקריירה והמוניטין של סגדי פגועים: לאן ילך בחור צעיר ושאפתן כשהחיים מאלצים אותו לעצור?

קריאה נוספת: הסכנה הגדולה לזיכרון השואה לא נשקפת מהאנטישמיות הגואה || דעה

איך להפוך אנטישמי ליהודי?

סגדי, כיום בן 33, נהיה לאדם בלי מדינה, והוא רצה לדעת יותר על המורשת היהודית שלו. הוא עמד בפני דילמה: כשם שהיה אישיות בלתי רצויה ביוביק או בחוגי הימין הקיצוני שבהם העביר את כל חייו הבוגרים, כך היה גם בלתי רצוי בקרב יהודי הונגריה, שראו בו את הפנים של האנטישמיות ההונגרית.

במהלך טיול להונגריה, בחיפוש אחר סיפורים על אנטישמיות עכשווית באירופה, נתקל אלכס הולדר, המפיק של "לשמור בסוד", בסיפור של סגדי ושכנע אותו להשתתף בסרט התיעודי באמצעות הצגת הסרט כהזדמנות של סגדי להתנצל ולהציג את השינוי שעבר עליו. "הוא אדם שהבמה היא ביתו", אמר הולדר, "הוא אוהב את המגפון".

סבתו של סגדי סיפרה לו שהיא יודעת מעט מאוד על היהדות, בהיותה חילונית (מאוחר יותר, הוא יגלה שהיא גדלה במשפחה אורתודוכסית ושלא שהרגישה בנוח לחשוף עובדה זאת בפניו בתחילה). אחרי המלחמה, היא הסתירה את שורשיה היהודיים מתוך פחד מהתעוררות מחודשת של אנטישמיות בהונגריה. "כאן תמיד יהיו נגד היהודים", אומרת קליין בסרט. הפתרון היחיד היה לשמור זאת בסוד; החלטה שמהדהד השם של הסרט.

כשקליין התחתנה עם סבו של סגדי בשנת 1946, היא שמרה את עברה בסוד. ואולם, סגדי רצה תשובות ורצה להתקרב לזהותו היהודית. כך, בסופו של דבר, הוא מצא את דרכו לרב ברוך אוברלנדר, נציג חב"ד בבודפשט. לאחר חשש מסוים ("היו לי לילות רבים בלי שינה", נזכר האחרון), הסכים אוברלנדר לקחת את סגדי כתלמיד. "אפשר לומר שננזפתי", אמר לי סגדי, "אבל גם הוצעה לי ההזדמנות ללמוד".  

חלק גדול מ"לשמור בסוד" נע סביב האינטראקציות בין סגדי ואוברלנדר: הפוליטיקאי הצעיר לשעבר צמא לחוכמה ולקהילה, והרב הוותיק מתענג על האתגר חסר התקדים - איך להפוך אנטישמי ליהודי?

אנדרטת "נעליים על הדנובה" בבודפשט, שחוללה 'באדיבות' מפלגת יוביק

בסרט משמש אוברלנדר מדריך ובן שיח לסגדי: הוא לוקח אותו לאתרי זיכרון יהודיים ומסיט אותו בעדינות לעבר הכרה באשמה שלו לגבי עליית הניאו-פשיזם והאנטישמיות ההונגרית. באתר ההנצחה "נעליים על הדנובה", שבו נעליים ריקות מנציחות את המקום שבו רצחו גדודי צלב החץ ההונגרי יהודים, מזכיר סגדי שלנעליים הוחדרו בשנים האחרונות רגלי חזיר. "למה לפגוע באנשים שכבר אינם בחיים ושמתו בצורה כל כך נוראה?", תוהה אוברלנדר. בסופו של דבר, סגדי נוסע לאושוויץ כדי לראות את מקום הביעותים שבו היתה סבתו.  

קריאה נוספת: הסרט "מבוך שקרים" מבטא את היחס הגרמני העכשווי הבעייתי לשואה 

מקצוע יהודי טיפוסי

ראיינתי את אוברלנדר ואת סגדי, שדיבר באמצעות מתורגמן, במשרדי היחצנים של הסרט במנהטן. אוברלנדר, שע-26 השנים שחי בבודפשט אפשרו לו לזנק ממקומו לא אחת ולתקן את התרגום של המתורגמן להונגרית במהלך הריאיון עם סגדי, הטיף בשבח המעלה היהודית לדון לכף זכות. ואולם, השיחה עם סגדי, שהופיע לריאיון שלנו חובש כיפת קטיפה שחורה, הזכירה לי שכדי להעריך את התנהגותם של אנשים אחרים, אנו חייבים תחילה לגבש תחושה מוצקה של זהותם; בדיחה יהודית מפי הרב שלך עלולה להישמע אחרת אם שמעת אותה מפי לואיס פראחאן (מנהיג דתי ופוליטי מוסלמי-אמריקאי; המתרגמת). כששאלתי את סגדי מה הוא עושה עכשיו, אחרי שהקריירה הפוליטית שלו נגמרה, הוא אמר לי שהוא עובד בתחום הנדל"ן: "ישנם מקצועות יהודיים טיפוסיים, ולי לא היה די זמן כדי ללמוד להיות רופא או עורך דין, אז התחלתי לעסוק בנדל"ן".

הבדיחה בהחלט מתונה; לא כזאת שהחברים היהודים שלי שעובדים בתחום הנדל"ן לא היו יכולים לספר, אבל עצם העובדה שסגדי סיפר אותה הבהילה אותי באופן בלתי צפוי. האם היתה זו וריאציה בלבד של אותה בדיחה שהיה יכול להשמיע מתוקף תפקידו כפרובוקטור אנטישמי? האם להיות יהודי היה מבחינתו כרטיס חופשי לאנטישמיות קלה שלא שואלים עליה שאלות? אולי עדיף, חשבתי לעצמי, שדברי לעג תמימים יחסית, שמקובלים בדרך כלל בקרב חברי הקהילה, יהיו אסורים על אנשים שיש להם היסטוריה מורכבת כמו של סגדי.

אוברלנדר הופתע ממידת הכעס של הקהילה שלו על עצם נוכחותו של סגדי. "צ'ונאד הוא סיפור שונה", הודה אוברלנדר, "הוא לא רק התחיל מאפס; אפשר לומר שהוא התחיל ממינוס גדול".  

חלק מחברי הקהילה של אוברלנדר התנגדו בתוקף להחלטה של רבם לקבל את סגדי ויצאו מבית הכנסת במחאה בכל פעם שסגדי נכנס אליו. אוברלנדר לא התרגש מהסערה: "רבנים לא צריכים לעבוד לפי מה שטוב ליחסי ציבור".  

הרוחות החלו להתקרר רק בשנת 2013, לאחר שסגדי ארגן לעצמו ברית מילה כראיה למחויבות החדשה שלו למורשת היהודית שלו. סגדי לקח לעצמו את השם היהודי דוד, על שם הסבא-רבא שלו שנרצח בשואה. ואולם, סגדי עדיין נאחז באי-ודאויות מסוימות, לפחות לזמן מה. "זה לא דבר חיובי במיוחד שאני הולך לספר לך על עצמי עכשיו, אבל יש לי ספקות", אמר סגדי, "אני תמיד מטיל ספק בהכול".

הספקות של סגדי ביחס לשואה נופצו ברובן בשל הסיפור של סבתו, אבל הוא עדיין היה צריך לראות את זה בעצמו כדי לקבל לחלוטין את המציאות של מחנות המוות. כשעמד בבירקנאו עם ניצול שואה (סבתו מתה בינתיים), הבין סגדי שקרמטוריום של המחנה היה הדבר הכי קרוב לקבר שלבני משפחתו אי פעם יהיה. זה היה מקום מנוחתם האחרון.

אין מחילה ביהדות

השאלה הרודפת את "לשמור בסוד" היא שאלה של רצינות: כמה מסור סגדי ליהדות? האם זו מחויבות אמיתית או טרנספורמציה כלפי חוץ בלבד? בסרט סגדי ואוברלנדר דנים שוב ושוב בשאלת הזמן והמקום הנכון להבעת התנצלות מלאה על העבר האנטישמי של סגדי, אבל הסרט מסתיים בלי להראות אותו מתנצל בכנות על הנזק שגרם באמצעות הוצאתה לאור של המחשבה האנטישמית והכחשת השואה לחלל הפוליטיקה ההונגרית.

"ביהדות המשמעות של חרטה היא שניסית לתקן את הנזק שעשית", אמר אוברלנדר, "אין ספק שמפלגת יוביק הכניסה לחיי היומיום ביטויים ודיבורים אנטישמיים שלא היו שם קודם לכן". לפני שהשיב, הקדים אוברלנדר ואמר שביהדות אין מקבילה לעיקרון הקתולי של מחילה. "אז הנזק העצום הזה נעשה", הוא המשיך, "מה שאני אומר לצ'ונאד זה לנסות באמצעות כל הכישורים שלו – ויש לו כישורים כנואם, כמארגן – להילחם בזה ככל האפשר".

סגדי מציין את עיסוקו כמרצה בפני תלמידי תיכון על הסכנות הטמונות באנטישמיות ומציע שיהיה זה תפקידם של האחרים לקבוע את מידת כנותו: "אני לא בטוח שאני צריך להחליט אם הצלחתי לתקן את הנזקים או את השגיאות הקודמות שלי", הוא אומר, "אולי זה לא התפקיד שלי להחליט לגבי זה". "אני חושב שיש לו עוד הרבה מה לעשות", אומר הולדר, מפיק הסרט, בנוגע למאמצים של סגדי, "[אבל] אני חושב שהוא ניסה".

לצורך הריאיון שקיימנו, סגדי, שמדבר מעט מאוד אנגלית, השתמש כאמור בשירותיה של מתורגמנית כדי לענות על שאלותיי. בזמן שהיא תרגמה את תשובותיו לאנגלית, הוא ניסה לא אחת ליצור עמי קשר עין ותר אחר עיניי כאילו כדי להרגיע אותי ביחס לאמינותו ולאמיתות דבריו.

כשהבטנו זה על זה, נזכרתי פתאום בסבתה של חברה שלי, ניצולת שואה מצ'כיה שחיה בניו יורק. משהו התחבר לי. כאשר נכדתה הודיעה לה לפני כמה שנים שהיא מתכננת לעשות טקס חתונה יהודי מסורתי, היא נרתעה. מה הצורך בטקס כזה? למה למשוך תשומת לב באופן בוטה כל כך?

בסופו של דבר, סבתה של חברתי שינתה את דעתה, אבל הסיפור של צ'ונאד סגדי ומשפחתו משמש תזכורת דומה להרס הנפשי שנגרם בידי הנאציזם. סגדי היה האחראי הבלעדי למעשים האכזריים שעשה בתור מנהיג יוביק, אבל הקשת בלתי הנתפסת, הבלתי צפויה של ההיסטוריה המשפחתית שלו, היתה תוצאה ישירה של ההרס של היטלר את יהדות אירופה. "הרבה אנשים לא יודעים שהם יהודים", ציין אוברלנדר, "זה לא הופך אותם למנהיגי מפלגת יוביק".   

ואולם, התנסותו של אוברלנדר בחינוך תלמידו המפורסם ביותר גם גרמה לו לראות את סגדי כסמל ליהדות הונגריה שאחרי השואה בכללותה. "כל הסיפור של צ'ונאד הוא קריקטורה, והוא באמת מייצג בצורה קריקטוריסטית את יהדות הונגריה שאחרי השואה", טען אוברלנדר, "חלק גדול מיהודי הונגריה, כאשר חזרו ניצולי השואה מאושוויץ ומכל מחנות הריכוז האחרים, עזבו את היהדות לחלוטין והסתירו את זהותם היהודית".

מבחינת רבים מיהודי אירופה וצאצאיהם, היהדות נהיתה למשהו שיש להתעלם ממנו, משהו שיש להסתירו. סגדי מאמין שהיה צורך בתמורות העולות-על-כל-דמיון של השנים האחרונות כדי להחזיר אותו – אנטישמי שכיום מתלהב ממערך בתי הקפה הכשרים שניתן למצוא בבודפשט – אל חיק היהדות. סבתו של סגדי וסבתה של חברתי מצאו אמצעים שונים לבטא את חוסר הנוחות שלהן, אבל התנהגות כל אחת מהן היתה, בדרכה שלה, השתקפות של התוצאות הטרגיות של השואה, שממשיכות להכחיד ביטוי עצמי יהודי, זמן רב אחרי שחדלו להכחיד חיים יהודיים.

"לשמור בסוד" מבקש מאיתנו להעריך את מידת המהימנות של שינוי הצורה שעברה, כביכול, הדמות המרכזית שלו. אבל כמה אמון יכול להיות לנו באדם שעשה קריירה מסחר בשקרים על יהודים? בעודנו צופים באוברלנדר מחנך באיחור את תלמידו ביחס לסיפור הטרגי של יהדות הונגריה, נהיה הסרט למבחן רורשאך לאמון שלנו באצילותו של האדם ובאמונתנו שניתן להתגבר על שנאה באמצעות הנחלה סבלנית של ידע.    

* סול אוסטרליץ הוא המחבר של הספר "סיטקום: היסטוריה ב-24 פרקים מ'אני אוהב את לוסי' ל'קומיוניטי'".

תרגום: דפני קסל

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי