פותח דף חדש

"המפגש של עמנואל לוינס עם התלמוד מזכיר את האגדה המפורסמת על רבי עקיבא שהתחיל לקרוא בגיל 40 או יותר", אומר ד"ר שמואל ויגודה בראיון לקראת סדרת ההרצאות על הפילוסוף החשוב

                                                            (ויקיפדיה cc-by-Bracha Ettinger)

 כשעמנואל לוינס פגש לראשונה את מר שושני, המורה הרוחני הגאון והחידתי שדרכו לוינס, שגדל בבית יהודי מודרני, גילה את התלמוד, הוא כבר היה פילוסוף חשוב בעל תפיסות מעוצבות. "המפגש של לוינס עם התלמוד כשהוא כבר מעוצב כפילוסוף יצר אופן ייחודי מאוד של קריאה בתלמוד", מספר ד"ר שמואל ויגודה, לשעבר ראש מכללת הרצוג וראש החוג למחשבת ישראל באותה מכללה, בשיחה על הקריאות התלמודיות של לוינס לקראת הסדרה בנושא שילמד אצלנו בבית אבי חי.

"לוינס נולד בליטא. יהודי ליטא מגיעים למה שאנחנו קוראים ׳השכלה׳ הרבה אחרי יהודי מערב אירופה. למעשה, לוינס שייך כמעט לדור הראשון שקיבל מהוריו חינוך יהודי מצד אחד ומערבי מצד אחר. לוינס מקבל חינוך שהחלק המערבי שלו בא על חשבונו של החלק היהודי. הוא נולד בקובנה, מרחק של בערך רבע שעה של רכיבה על האופניים מישיבת סלובודקה, שהייתה בפרבר העיר, ולא היה לו מושג מה מתרחש שם. זו הייתה תקופת השיא והפריחה של הישיבה, שהחליפה את ישיבת וולוז'ין אחרי סגירתה של זו ב-1888. לוינס לא ידע שבמרחק הליכה מהבית שלו נמצאים רב נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלובודקה, והרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, מהדמויות הכי מרתקות באותה תקופה. כל העולם הזה לא היה מוכר לו.

"כשסיים את לימודי התיכון, הוא רצה ללמוד במערב אירופה וניסה, בלי הצלחה, להתקבל ללימודים בגרמניה. או אז הוא החליט ללמוד בעיר הכי מזרחית בצפון צרפת, שטרסבורג, ושם הוא זכה ללמוד אצל מורים גדולים, בשנים 1928-1923. בשנת 1928 הוא שמע שמעבר לגבול, בגרמניה, נמצא הפילוסוף החשוב הוסרל, שבגישתו הפנומנולוגית 'המציא את הפילוסופיה מחדש'. הוא עבר לשם ולמד אצל הוסרל. לוינס עצמו סיפר כי הוא חיפש את הוסרל ומצא את היידגר, והקשר עם שניהם נהיה לקשר משמעותי מאוד בחייו ובהגותו. הקשר עם הוסרל השפיע על המתודה הפילוסופית שעל פיה פעל לאורך כל חייו ושמופיעה גם בקריאות התלמודיות עצמן: המתודה הפנומנולוגית. עם היידגר היה לו קשר דו-שלבי. בשלב הראשון לוינס התלהב מאוד מהאיש ומכתיבתו, בעיקר מספרו "הוויה וזמן", שראה אור שנה לפני שפגש אותו, ב־1927. בשלב השני, החל מ־1934, 1935, הוא בעצם נפרד מהיידגר, שהיה לקוטב נגדי שלעומתו לוינס בנה את הפילוסופיה שלו.

"עד כאן נדמה שהכיוון של לוינס רחוק מאוד מהתלמוד ומהיהדות, אם כי באופן אישי הוא שמר על אורח חיים של תורה ומצוות. הקשר שלו לתלמוד מתחיל בפגישה שלו עם שושני. אין שום ספק שלוינס ראה בשושני דמות מכוננת. זכיתי להיות האחרון שראיין את לוינס בחייו. מתוך שלוש השעות שנמשך הריאיון הזה, במשך שעה וחצי דיבר לוינס על שושני. זה היה בשנת 1995, חודשים ספורים לפני פטירתו, ואילו שושני נפטר בשנת 1968. הפער של השנים הוא אדיר, ולמרות זאת, ההשפעה שהייתה לשושני עליו הייתה כבירה ממש עד הרגע האחרון. העובדה שלוינס פגש את שושני והתחיל ללמוד איתו תלמוד כאשר הוא כבר היה מעוצב כפילוסוף יצרה את הייחוד שבגישה שלו: לא הייתה לו גירסא דינקותא; הוא לא היה מורגל לאחת מדרכי  הקריאה המסורתיות בתלמוד".

 

                                                                                 

 

הוא לא ידע לפתוח דף גמרא מהבית?

"כנראה שלא, לפחות במובן הישיבתי של המושג הזה. בכל מקרה אין לכך שום עדות, וגם הוא אומר את זה בעצמו. אני גם לא בטוח שזה עניין אותו. בפגישה עם שושני הוא גילה את האיש שנהפך למורה שלו, אבל הרבה מעבר לזה – הוא גילה את היצירה התלמודית. הוא נהג לומר (אני שמעתי אותו אומר זאת בעצמי): 'אני תלמודיסט של יום ראשון'. כלומר, בחו"ל ביום ראשון, בסאנדיי, אנשים לא עובדים ומתפנים לתחביבים שלהם,ולינס אכן הקדיש כל רגע פנוי שלו ללימוד גמרא.

"לוינס קרא את התלמוד אחרת. אנחנו כולנו שבויים בתוך אופני הקריאה שבהם הורגלנו משחר הנעורים, לו, לא היה אופן קריאה מנעוריו! המפגש שלו עם התלמוד מזכיר את האגדה המפורסמת על רבי עקיבא שהתחיל לקרוא בגיל 40 או יותר. די ברור שהוא הגיע אל עולם בית המדרש כאדם מעוצב מאוד. במחלוקת הגדולה של רבי עקיבא  עם רבי ישמעאל, רבי ישמעאל אומר: 'דיברה תורה בלשון בני אדם'. כלומר, התורה מתבטאת בצורה רגילה, ואין סיבה לדרוש כל פרט ופרט. ואילו רבי עקיבא היה 'דורש על כל קוץ וקוץ תלים של הלכות'. עבורו כל מילה, כל אות, כל תג (קוץ) על האותיות נושאים משמעות, ועל כן שומה עליו לדרוש ולהתחקות על משמעות זו. מעבר לערך העצמי של המחלוקת עצמה, רבי עקיבא משקף את התחושה שהוא נתקל באוצר, והוא לא רוצה להפסיד ולו פירור ממנו, ולכן הוא דורש תילי תילים. לוינס – להבדיל כמובן – מזכיר בגישתו את רבי עקיבא: הוא דורש את התוכן, אבל גם את הצורה. הוא שואל שאלות אחרות מאלו שהורגלנו בהן. שאלות שהראשונים והאחרונים לא שאלו מעולם. על אחדות מהן נלמד בסדרה.

האם העיסוק של לוינס בתלמוד נחשב ליוצא דופן? למרד?

"בוודאי יוצא דופן. לקח הרבה מאוד זמן עד שניתנה לספרים התלמודיים של לוינס דריסת רגל, הן בעולם הישיבתי והן בעולם האקדמי, וגם היום לא תמצאי כמעט זכר ללוינס במחלקות לתלמוד באוניברסיטאות בארץ. יש כאלה שמעריכים את הקריאה שלו יותר או פחות, אבל כולם רואים בזה טקסט שהוא יותר עיסוק בפילוסופיה ופחות בתלמוד. בעולם הישיבות הוא נכנס לאט לאט ליותר ויותר ישיבות, אבל הגישה התלמודית שלו עדיין נחשבת לגישה אחרת; היא בוודאי לא המיינסטרים. לא הייתי מכנה את זה מרד, כי אין בזה שום דבר חתרני ולא אפיקורסי, אבל זה בהחלט גישה אחרת. בעיניי מדובר במדרש פילוסופי על התלמוד, ובהיבט הזה הוא חשוב בשני מובנים: במובן הראשון, הקריאה התלמודית שלו מפתחת את הקריאה שלנו באגדות התלמוד, ובמובן השני, הוא האמין, ועל כך שוחחתי איתו כמה פעמים, שכך צריך לקרוא גם סוגיות הלכתיות. הוא בעצמו העדיף כלשונו 'לשוט בים התלמוד ליד החוף' דהיינו להתמקד לרוב באגדה התלמודית, אולם משושני הוא למד שכך ראוי לקרוא גם סוגיות הלכתיות קלסיות, בנוסף לקריאות הרגילות בסוגיות אלו. מי שהלך קצת בכיוון הזה, ולצערנו לא הספיק הרבה, היה הרב שג"ר".

מי היו האבות הרוחניים של לוינס? מי השפיעו עליו ועיצבו אותו?

"ללוינס היו כמה וכמה אבות רוחניים.  במספר הזדמנויות הוא התבטא  שהנטייה שלו לפילוסופיה באה בעקבות הקריאה שלו בילדותו ובנעוריו בראש ובראשונה בתנ"ך. הוא נהג לומר שהוא קרא אותיות מרובעות (עבריות) לפני אותיות קיריליות (רוסיות), ואין ספק שהייתה לו שליטה מרשימה מאוד בתנ"ך משחר נעוריו. מקור נוסף שנהג תדיר להזכיר היה קריאתו בספרים של דוסטוייבסקי, טולסטוי, לרמונטוב, טורגנייב, ובשאר הסופרים והמחזאים הרוסים הגדולים.

כשהגיע לצרפת הוא למד אצל אנשים  גדולים מאוד, שלצערי הרב אינם מוכרים בכלל בארץ. אפשר להזכיר אנשים כמו L. Levi-Bruhl, M. Pradines, M. Halbwachs, H. Carteron, כל אחד מהאנשים הללו הוא היום מושא למחקרים חשובים. אחר כך, כשהגיע לגרמניה, הוא הושפע מאוד מהמתודה של הוסרל ומהפילוסופיה של היידגר. כאמור, בהתחלה הוא הוקסם מהיידגר, ואחר כך היחס אליו השתנה עד כדי תיעוב, והוא נטש אותו וראה בו קוטב שכנגדו הוא בנה את הפילוסופיה האישית שלו".

 בגלל ההצטרפות של היידגר למפלגה הנאצית?

"לא, ממש לא. אני חושב שההצטרפות למפלגה הנאצית הייתה התוצאה ולא הסיבה. לוינס זיהה בפילוסופיה של היידגר משהו לא-נכון באופן עמוק, והעובדה שהוא הצטרף למפלגה הנציונל סוציאליסטית רק אישרה שיש כאן משהו לא-נכון. את הדברים שהיידגר כתב ב"הוויה וזמן" הוא כתב בשנת 1927, הרבה לפני שכל הכיוון הנאצי עלה לצערנו אל פני השטח, כך שהמחלוקת שיש בין לוינס ובינו היא מחלוקת פילוסופית במהותה. ההתרחקות של לוינס ממנו לא הייתה בבחינת מחאה על הצטרפותו למפלגה או על מינויו לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג על ידי הממסד הנאצי, והנאום המחפיר שהוא נשא בהזדמנות זו; היא הייתה עמוקה יותר: בקיצור נמרץ, הפילוסופיה של היידגר מתמקדת בשאלת הקיום, ורואה באדם מציאות שזרוקה לתוך ההוויה ובו זמנית מודע להליכתו לקראת המוות. תודעה כפולה זו מביאה את האדם למצב של חרדה שהופך למלחמה על הקיום של עצמו. מכאן נוצרת מחיקה כמעט מוחלטת של האתיקה בפילוסופיה של היידגר. לוינס לעומתו, רואה באתיקה פילוסופיה ראשונה, ומדגיש את האפשרות שעומדת בפני האדם לחרוג אל מעבר לעצמו ולקבל אחריות על האחר באשר הוא אחר. כאמור שני קטבים מנוגדים.

"וכמובן, מי שבאמת עיצב  אולי הכי הרבה את לוינס, מעבר לכל המורים הללו, היה שושני. הוא חזר ואמר שהוא באמת לא פגש אדם כזה בימי חלדו. ראוי לציין שלוינס לא התמקד בצד ה"פלאי" של שושני, אלא התמקד בתוכן הוראתו. הייתי מוסיףשלוינס גם זכה לחברים טובים מאוד. היו לו חברים שהשיח איתם גם כן עיצב אותו. בתחום היהודי, אחד החברים הכי חשובים שהיו לו היה ד"ר הנרי נרסון, שהכיר לו את מר שושני ושאיתו הוא נשאר בקשר עד מותו של נרסון, שעלה לארץ בערוב ימיו. בתחום הכללי, היה זה מוריס בלאנשו שהיה גם הוא חבר בעל חשיבות גדולה בחייו של לוינס. בלאנשו גם הציל את אשתו ואת בתו של לוינס בימי מלחמת העולם השנייה וגם היה פרטנר לשיחה מרתקת. יש לבלאנשו ספר שנקרא "השיח האינסופי", שרומז בין השאר לשיח שלו עם לוינס".

למה כדאי להכיר את לוינס ואת הקריאות התלמודיות שלו?

"ראשית, אני לא חושב שלוינס מתאים לכל אחד (אני לא חושב שיש איזשהו הוגה שמתאים לכל אחד!), אבל לאנשים שמתעניינים בפילוסופיה שהיא רלוונטית אחרי המאה ה-20, הוא יכול להיות מאוד משמעותי. לוינס נהג לומר על המאה ה-20 שהיא המאה האיומה. לכאורה, היו למאה ה-20 כל הסיכויים להיות באמת המאה הטובה מכולן: המהפכה הצרפתית הסתיימה בשלהי המאה ה-18, ובמאה ה־19 נעשו צעדים מגומגמים ראשונים לקראת בנייה של עולם צודק יותר, דמוקרטי יותר והגון יותר, שונה מהעולם האריסטוקרטי, שבנוי על האשליה של אנשים מסוימים שיש להם דם כחול. ולמרות זאת, אף שלקראת סוף המאה ה-19 אפשר היה לקוות שסוף סוף המאה ה-20 תביא עולם טוב יותר, היא בסופו של דבר הייתה מאה של שתי מלחמות עולם, של תנועות קשות, כמו אימפריאליזם, קולוניאליזם, קפיטליזם, פשיזם וקומוניזם קיצוניים ואכזריים, ושל פעולות קשות, כדוגמת ניצול של העולם השלישי בידי העולם הראשון. עבור מי שבכל זאת מנסה לחפש, חרף כל הקשיים הללו הגות רלוונטית,– אני חושב שלפילוסופיה של לוינס יש מה לומר לו. ההצעה של לוינס לא דומה להצעה של היידגר. היידגר מדבר על 'זריקות' כלשהי, וגם סארטר מדבר על משהו דומה: אנחנו נזרקים לתוך ההוויה, ואנחנו צריכים איכשהו לממש את המציאות. לוינס מחפש הרבה יותר משמעות, וההצעה שלו, להפוך את הסדר הפילוסופי – לראות את האתיקה כפילוסופיה ראשונה במקום האונטולוגיה – נראית לי מרתקת, ומאוד רלוונטית לפרט כמו גם לכלל, ובראש ובראשונה לחברה הישראלית!

 

 

 

"במובן התלמודי, הקריאות של לוינס חשובות מפני שלא כולם מתחברים לצורת הלימוד הקלאסית. אני זכיתי לנהל את מכללת הרצוג במשך 11 שנה ולעמוד בה בראש החוג למחשבת ישראל 15 שנה נוספות, ואחד הנושאים שעולה חדשות לבקרים על סדר היום של מחנכים בארץ, בעיקר דתיים, הוא הנתון שמספר כי המקצוע הכי שנוא על התלמידים בחינוך הדתי הוא גמרא. לוינס מציע אפשרות ללמוד גמרא בצורה אחרת. אני חושב שאם היינו מכניסים את הגישה של לוינס לארגז הכלים שבו אנחנו מציידים את המורים לגמרא, היינו יכולים להרוויח את הגישה לתלמידים צעירים וללומדים בכלל, שלא מוצאים את עצמם בגישות הקלאסיות".

מאין החיבור שלך ללוינס?

"זה התחיל במהלך מילואים בסיני. לקחתי את שני הספרים שלו שאחר כך צורפו יחד לספר שנקרא 'תשע קריאות תלמודיות', ואני זוכר שפשוט לא יכולתי להפסיק לקרוא. מהרגע הזה המשכתי בקריאה בשאר היצירה שלו. ואז נפגשנו, והתברר שאנחנו איכשהו מקורבים: אני אחיין של האחיינית של חברו הטוב ד"ר נרסון. נוצר בינינו קשר אישי. פגשתי אותו כמה פעמים ולמדתי בפגישות הללו לא-מעט, אבל אני בעיקר תלמיד של היצירה שלו. במובן הזה, מה שמחבר אותי אליו זו העובדה שיש כאן יצירה מרתקת שמשלימה את הלימוד הבית-מדרשי הישיבתי הקלאסי שלי, וגם את הלימוד האוניברסיטאי האקדמי שלי. מצאתי הוגה מרתק שמתווה דרך שמסקרן ומאתגר לנסות להמשיך אותה. כל אחד לפום דרגא דיליה".

 

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי