מידת הדין: החזון של אחד העם

אחד העם, או בשמו האמיתי אשר צבי גינצברג, הוא דמות מרכזית בהיסטוריה היהודית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. גינצברג, שנולד באוקראינה בשנת 1856, היה מחשובי היוצרים במפעל ההתחדשות היהודית התוסס באודסה, הוגה יוצא דופן שליווה את הציונות והציע לה אלטרנטיבות. בזמן שהחלה לפרוח הציונות המעשית בהובלת חובבי ציון ובד בבד עם קיומם של הקונגרסים הציוניים בהובלת הרצל, ביקש אחד העם לקדם רעיונות של ציונות רוחנית. בעוד הציונות המעשית התמקדה במאמצים ליצור את התנאים הפרגמטיים להקמת מדינה יהודית ולהגשמה פיזית של התהליך הציוני, טען אחד העם כי יש לשים דגש על התחדשות רוחנית וחינוכית של העם היהודי וכי קודם כול יש לבנות את החברה העברית מבפנים.

בעיני אחד העם, הציונות צריכה לעמוד קודם כול על יסוד ההתחדשות היהודית הרוחנית. העסיקו אותו "צרת היהדות" – הניוון הרוחני של היהדות בשנות הגלות – והניסיון ליצור התחדשות יהודית רוחנית, לעומת הציונות המעשית, שעסקה ב"צרת היהודים" ובניסיון להציל את היהודים האומללים מהצרות הרבות שפקדו אותם בגלות באמצעות השגת טריטוריה לאומית. בפנייתו לרוח היהודית, ביקש אחד העם לזקק את הרעיונות המוסריים והחברתיים של היהדות ולהשתמש בהם כבסיס להקמת חברת מופת עברית. הוא האמין שהחיים המוסריים הם עמוד השדרה של חברה מתפקדת ומשגשגת, ולכן יש להשיב את הערכים היהודיים החברתיים והרוחניים ולהחיות אותם בצורה של חברת מופת שתאיר לעולם כולו. מבחינתו, הפרויקט הציוני אמור לכוון ליצירת מרכז רוחני ומוסרי ולא ליצירת מדינת פליטים יהודית.

במאמרים ובמסות הרבים שכתב, הוא הציף ערכים ורעיונות שונים מתוך העולם היהודי במטרה לעצב דרכם תפיסה עברית חדשה־ישנה. כך למשל, במאמרו "מידת הדין ומידת הרחמים" מציע אחד העם הבחנה מהותית בין שתי מידות אלו שמלוות את השיח היהודי מראשיתו: "אין בין מדת הדין למדת הרחמים אלא שהראשונה מודדת את הסבה במסוּבבה והאחרונה את המסוּבב בסבתו". כלומר, מידת הדין מתמקדת במעשה בלבד, ואילו מידת הרחמים מתבוננת על העושה, על הפן האנושי ועל הנסיבות שמסביב למעשה, ולכן גם סלחנית יותר כשמגיע זמן הענישה.

הוא מביא דוגמה: "אמרה תורה ‘לא תגנב’, ואם עבר אדם וגנב ‘שלם ישלם’... אבל אם אין לו לשלם? על זאת משיבה מדת הדין: ‘אם אין לו ונמכר בגנבתו’, ומדת הרחמים אומרת: ‘לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב’". אחד העם מצביע על ההבדל המהותי בניסוח – בעוד שמידת הדין בוחנת את המעשה, "בגנבתו", ולכן מענישה לפי חומרת הדין – שהרי הגניבה אכן נעשתה, מידת הרחמים מתמקדת בעושה, "הגנב", ולכן בוחנת את מניעיו ומבינה שיש מקום לסלחנות בהתאם לנסיבות שהובילו את האדם אל המעשה.

אחד העם טוען כי הבסיס שעליו החברה עומדת הוא מידת הדין, אך יש להיזהר שלא להצטמצם אליו, וכדי שהחברה תתפקד חובה לשלב בה את מידת הרחמים שהיא "מעלה גבוהה בסולם ההתפתחות המוסרית". לשם כך מוביל אחד העם את המסה אל סיומה במידת הצדק. הוא טוען שבכל דור יש בודדים שיודעים לאזן בין מידת הדין ומידת הרחמים:

"ובכל דור ודור יש צדיקים המגיעים למדה בינונית זו [...] והם המה באמת נושׂאי הפּרוגרס המוסרי, שתכליתו לעשׂות שלום בין שני מיני הצרכים, הפרטיים והכלליים, ולתת לשניהם תורה אחת – תורת הצדק".

כלומר, הצדיקים האמיתיים, אלו שמובילים את חברת המופת, הם אלו שיודעים לאזן בין הכלל, כלומר מידת הדין, שיוצרת חוקים שנכונים לכולם ומעמידים את החברה על ערכי החוק, ובין הפרט, כלומר מידת החסד, שיודעת לבחון כל מקרה לגופו ולבוא לקראת החוטאים כדי ליצור חברה שיש בה מוסריות אנושית.