ויסלבה שימבורסקה – שירי אהבה

אחד הכללים הראשונים של השירה הוא שכשמשורר או משוררת אומרים "לא", הם מתכוונים ל"כן". שירה היא אמנות האפשר. כמו כל אמנות, שירה היא יצירת יש מאין, והיש של השירה הוא יש דמיוני – היא מציירת לנו עולם מאחורי העפעפיים. כששיר אומר לנו "לא", הוא כאילו אומר לנו לא לחשוב על פיל ורוד. הוא מעלה לפנינו אפשרות, גורם לנו לדמיין אותה, ואז שולל אותה. אלא שהשלילה כבר אינה משנה. ברגע שהעלינו דימוי מסוים לנגד עינינו, הדימוי הזה קיים. במובן הזה, בעולם השירה אין שום צורך בוויכוח העתיק בשאלת קיומו של אלוהים; ברגע שאלוהים מופיע בשירה, הוא קיים. הוא קיים קיום של שיר. כאשר משורר אומר שלא יאמר משהו או שאין משהו, מייד עולה לפנינו אותו המשהו. הוא יוצר יש מאין.

זה נכון לא רק לשלילה שבתוך השיר, זה יכול לעבוד גם בשירים שלמים. כשויסלבה שימבורסקה כותבת את שירה "שנאה", (תרגום מפולנית: רפי וייכרט. מתוך: שלהי המאה, הוצאת קשב לשירה), היא מקדישה שיר ארוך ומפורט לדמותה של השנאה. אלא שהשיר הזה, שעסוק כולו בתיאורי האימים של כוחה ועוצמתה של השנאה הוא בעיני יותר מהכל שיר אהבה.

מכלל לאו אנחנו שומעים הן – מתוך העיסוק המבוהל ממש של שימבורסקה בשנאה ברור לנו עד כמה זהו שיר הלל לחמלה, לאהבה, לספקנות, לכל הכוחות שחלשים יותר מן השנאה ולכן נהדפים מפניה.

שימבורסקה כתבה שירים על אהבה; גם את השיר הזה יכולה הייתה לכתוב באופן הפוך, כשיר על האהבה שנלחמת בשנאה. אלא שדווקא הבחירה להתמקד בשנאה מחזקת את נוכחותה של האהבה. ההתמקדות הנוראה והמפורטת במפלצת השנאה זורקת אותנו אל חיקם של הרגשות העדינים, המעודנים, הרגשות שהשנאה העיוורת מאיימת לאבד.

את השיר שימברוסקה מסיימת באיום. היא מספרת שהשנאה לא רק שאינה עיוורת, אלא שהיא היחידה שמביטה באומץ בעתיד. התיאור המטריד הזה זרק אותי אל שירו של לאונרד כהן העתיד (The Future) ולשורה מתוכו: "ראיתי את העתיד, אח/ העתיד הוא רצח" (I've seen the future, brother / It is murder). שימבורסקה מסיימת את השיר בנבואת חורבן, אלא ששוב, כמו אצל כהן וכמו בשירה או בנבואת החורבן – המטרה האמיתית במובנים רבים היא להנכיח דרכם דווקא את האפשרות האחרת. נבואת חורבן מטרתה היא להפחיד, לערער, לגרום לשינוי. ברגע שהשירה מציגה לנו את האויב הגדול שלנו, השנאה, היא מאפשרת לנו לעצור את המפולת, ורגע לפני שהיא משתלטת עלינו, לפנות אל הרגשות שנדחקו אל הצד, להיזכר מחדש שאפשר אחרת, שיש אהבה בעולם.

 
 תמונה ראשית: ויסלבה שימבורסקה- Mariusz Kubik\ ויקיפדיה