הזורעות בדמעה

ערב קום המדינה, כשכולם ישבו לכתוב את זיכרונותיהם מימי החלוציות הרומנטיים ולספר על חלקם במפעל הלאומי, בחרה שרה קריגסר, אחת מן החלוצות בחוות סג'רה, להעלות על הכתב את זיכרון הפעם הראשונה שבה זרעה ירקות, ב-1910: "בשבת הלכנו לטייל, ובבואנו לגבעה, הציעה לנו חנה (מייזל) שנעשה ניסיון לגדל כאן ירקות [...] למחרת היום עלינו לגבעה עם מעדרים בידינו [...] חנה הביאה זרעים, ואנו זרענו גזר ועוד [...] לשמחתנו נוכחנו לדעת שאפשר לגדל ירקות בין הסלעים".

בין הירקות שנבטו בין הסלעים בצבץ ירק כתום; היה זה אחד הגזרים הראשונים שצמחו בארץ. הגזרים היו נדירים בנוף המקומי. כשגדלו בקבוצת כנרת, הם סיפקו סנסציה כזו, עד שבחרו לתלות אותם על קירות חדר האוכל במקום לאכול אותם. ואולם, לא רק הגזר היה ראשוני וחדשני ולא רק הוא בישר את פתיחתו של עידן חדש בחקלאות המקומית; גם קומץ החברות ששרה קריגסר נמנתה עימן היה תקדימי ובישר על מהפכה. קבוצת הנשים הזאת הייתה הגרעין שממנו צמחה שכבה של נשים שנהפכו למומחיות לירקות, שהערוגות שהן טיפחו יצרו את הענף כולו.

נשים אלו, שבעשורים הראשונים של המאה הכשירו את עצמן והשתכללו בזריעה, בהשקיה, בעישוב, בעידור, בקטיף ובשיווק, שינו כליל את החקלאות הישראלית, את הנוף המקומי, וגם את המטבח ואת הקולינריה כאן. עם זאת, כמו פעמים רבות בהיסטוריה העולמית והישראלית, מקומן של המהפכניות נפקד ממנה. כשמספרים את תולדות החקלאות הישראלית, בולט מקומם של גברים מבריקים ומלומדים, ממציאים שבאמצעות מוחם הקודח הביאו לנו את הטפטפות, את העגבניות שרי ואת המנגו מאיה. כשהולכים קצת אחורה, מוזכרים שמותיהם של יצחק אלעזרי וולקני, חלוץ המחקר החקלאי, ועקיבא אטינגר, שהיה אחראי על הבאת הבננות והאבוקדו לישראל. כמובן, כבודם של אלה במקומו מונח, אבל אם רוצים להבין את החקלאות הישראלית, יש לספר גם את סיפורן של הנשים שעבדו בערוגות וששינו את ההיסטוריה של הארץ באמצעות מעדר, את, זרעים, שתילים ומזמרות.

לגייס את החמור

איך ומתי החל הרומן בין נשים לירקות בארץ? אם להיות כנים, לא רק משיכה הדדית הייתה שם. זה היה סיפור אהבה של שני צדדים שלא היו להם אלטרנטיבות. החלוצות ניסו להשתלב בענפים חקלאיים אחרים, אך הן הודרו מהם. בפרט הן הודרו מן הפלח'ה, גידול החיטה שהיה אחד הענפים החקלאיים המרכזיים. גידול החיטה היה כרוך בחרישה באמצעות שוורים גדולים וכבדים, וכפי שסיפרה שרה קריגסר, הנשים שניסו לחרוש עם שוורים נכשלו ונהפכו לקוריוז משעשע שמשך תיירים. גם ענפי חקלאות אחרים לא הזמינו את הנשים להשתלב בהם, ודחיקתן מן העיסוק בחקלאות הייתה בעלת השלכות הרסניות. הירקות לא זכו למקום של כבוד בהתיישבות הציונית, ורק מעטים עסקו בהם. חיים פלדנר, אחד החקלאים החלוצים שלבסוף התמחה בעצמו בירקות, לימים תיאר את הזלזול בענף: "כולם ידעו שגידול ירקות זה עבודה של ערבים". הנשים הבינו שהתחום הזנוח הזה, שאיש לא טיפח, יאפשר להן לאמץ אותו ולהתבלט בו, ואולי יסייע להן להיהפך לֹיצרניות מוערכות.  

הן החלו לדבר בגלוי על הכניסה לענף הירקות בישיבה שכינסו ב-1911 בכנרת, כפי שסיפרו מרגלית שילה ואסתר כרמל-חכים במחקרן על ״חוות העלמות״. קבוצת נשים התכנסה שם כדי ללבן את הבעיות שנתקלו בהן בארץ ולחלוק את הסיפורים הקשים שחוו בעבודותיהן המזדמנות ככובסות או כטבחיות של קבוצות גברים. חנה מייזל בת ה-28, דוקטור לאגרונומיה ומי שהייתה האחראית על אותו גזר ראשון שנזרע בסג'רה, ניהלה את הישיבה. שנים קודם לכן היא חלמה על כך שתכשיר את נשות היישוב לענפי חקלאות משק.עכשיו כשניתנה לה ההזדמנות, שכנעה את חבורת הצעירות שהקשיבה לה שגידול ירקות הוא שיקנה להן עצמאות, כוח ויכולת השתלבות. מרבית החברות נדבקו בהתלהבות שלה והגיעו ללמוד בחווה שהקימה בכנרת כמה חודשים אחר כך, שהייתה ידועה בשם "חוות העלמות".

שם, בכנרת, נעשו הניסיונות הראשונים לבסס את ענף הירקות כענף חקלאות נשי. הצעירות שהגיעו לשם היו רוויות ברעיונות רומנטיים: על רקע נופי הכנרת, בבית הקטן שניתן להן, הן התהלכו בכאפיות וברגליים יחפות וראו את עצמן כמי שמתגלמות מחדש כילידות המחוברות לאדמה. ואולם, בו בזמן הן עברו הכשרה מפרכת ולמדו איך לעדור, לנכש, לעשב, לשאוב מים, לזרוע, להשקות ולקטוף, והחווה נהפכה לאחד ממרכזי הניסוי לגידול ירקות בארץ. נחושות ללמוד את המלאכה, מייזל ותלמידותיה פקחו עין ולמדו מכל מי שרק אפשר: מומחים מאירופה, טמפלרים מגרמניה, בדואים וערבים. הערוגות שלהן היו כור היתוך של זרעים: כרובית וכרוב מגרמניה; עגבנייה של מטפח זנים מכנרת; וחומוס, עדשים וסלק, שהעתיקו מן הערבים. גם הטכנולוגיות היו ערב רב של שיטות: כדי לשאוב מים הובילו חמור קשור עיניים במעגלים סביב הבאר; כדי לקטוף קטניות, כמו שלמדו מן הערביות, יצאו לעבוד בליל ירח, כשהחום אינו גורם לתרמילים להתפקע ולפולים להתפזר; מן המושבה האמריקאית השכנה שאלו טרקטור כדי להתנסות גם בטכנולוגיות מודרניות. כאמור, היו אלה לא רק צעדיהן הראשונים של החקלאיות היהודיות הראשונות בארץ, אלא גם צעדיהם הראשונים של רבים מן הירקות ושל רבות מהטכניקות של גידולם.

על כל פנים, ההתחלות האלה של התמקצעות נקטעו באיבן בעקבות מלחמת העולם הראשונה,  והערוגות נאלצו להתייבש שנים ספורות אחרי שנשתלו. הבוגרות הטריות של החווה החקלאית נפלטו למציאות קשה – של ארץ עמוסה בחיילים בריטים, גרמנים ותורכים, שבה חלק מן היהודים היו חשודים בריגול ומצויים בסכנת מעצר, והיתר מובטלים ולא-פעם רעבים – אבל הן לא קפאו על שמריהן; הן המשיכו לגדל ירקות.

ואולם, התמקצעות לא עמדה אז על הפרק; זה לא היה הזמן להרחבת היקף הגידול או מגוון המינים, וגם לא לשכלול טכניקות זריעה ושתילה. נהפוך הוא. החקלאיות המתחילות שהסתובבו בארץ בחיפוש אחר הזדמנויות לנצל את המומחיות החדשה שלהן אלתרו והשתמשו בכל מה שבא ליד: כל מגרש חול מזדמן נהפך לחלקת גידול ירקות; הפרשות גוף שנערמו בבתי השימוש נהפכו לזבל לדישון האדמה; שליית תולעים מכרוב באמצעות מחט הייתה טכניקת ההדברה שלהן; ומעט זרעים של עגבניות, פול וצנון, או במקרים הטובים גזר, סלק וחסה, נשתלו היכן שאפשר ונוצלו כדי להעשיר את תפריט ארוחת הצהריים במקומות שבהן התגוררו.

המצב הקשה לא שיחק רק לרעתן. הרעב הביא לביקוש גדול לירקות, והעובדה שהן הוכיחו שביכולתן להוציא אוכל מן הארץ שדרגה את מעמדן בחברה החלוצית. מלבד זאת, הן התחילו להבין שבכוחם של פרויקטים של גידול ירקות לשקם נשים. כבר בתחילת המלחמה, כשהמצוקה הובילה צעירות להתאבד, התכנסה שוב ועידת הפועלות בכנרת, והחליטה לסייע לצעירות באמצעות הקמת קבוצת ירקות. הממסד השאיל מעדרים ל-20 נערות ונתן להן זרעים וחלקת אדמה קטנה כדי שיגדלו בה ירקות. למעשה, היבול שהצמיחו לא הצליח באמת לפרנס אותן, אבל הקבוצה המלוכדת, תחושת היצרנות, עבודת האדמה והירקות שנבטו התבררו כקרש ההצלה של הנערות. כשהקבוצה התפרקה, על רקע ההצלחה הגדולה שהייתה לה, החליטו הבוגרות להתפזר ברחבי הארץ ולארגן במקומות שונים נשים במצוקה להקמה ולטיפוח של גינות ירק. למעשה, מה שייסדו היה קומונות חקלאיות על טהרת הנשים. תשע קומונות כאלה הוקמו בארץ בזמן המלחמה, וכל אחת מהן קיבלה על עצמה את האחריות לשקם קהילה אחרת באמצעות הירקות: קבוצה אחת נועדה לשקם את הצעירות שגורשו על ידי התורכים לטבריה והסתובבו חסרות אמצעים ומעש; קבוצה אחרת הוקמה כדי לספק אוכל למגורשים הרעבים בפתח תקווה; קבוצה נוספת נועדה להרחיב את גידול הירקות ולנסות לשתול ערוגות גם בירושלים; וכן הלאה. יישובי הנשים האלה לא החזיקו מעמד זמן רב. בדרך כלל הן התפרקו עם תום עונת הגשמים, שהיו המקור המרכזי למי ההשקיה, אבל הן נטעו בנשים את התחושה שכשהן חוברות זו לזו ולירקות, יש להן עוצמה ויכולת.

ברוך הבא, אבוקדו

כשהמלחמה הסתיימה, התברר עד כמה חלקות העגבניות והבצל המאולתרות שהנשים שתלו בזמן המלחמה היו חשובות לביסוס מעמדן ולעליית קרנו של תחום גידול הירקות. בחלק מן המקומות החלו להכיר בערכן של הנשים, וכן בערך הירקות שהביאו. חברי הקבוצות בעמק יזרעאל ובגליל, שמנו עד אז בעיקר גברים, החלו לשאול זה את זה בתהייה: ״ומה דעתך על ירקות?״, שמביני עניין ידעו שפירושה: ״האם אתה בעד הכללת נשים בקבוצה?״. הנשים התקבלו לקבוצות, וכמו שאפשר להבין, הן הגיעו עם מעדרים ועם זרעים ושינו לא רק את פני האוכלוסייה האנושית בארץ, אלא גם את מפת הגידולים החקלאיים.

ביישובים שאליהם הגיעו נשים הגיעו גם גינות ירק. למעשה, לא-פעם הן שתלו שתי גינות שונות, שאחת מהן הייתה ״גינת הבית״ – הגינה שנועדה לספק מזון לחדר האוכל ולחברי הקבוצה. כיוון שחברי הקבוצה התלוננו על החד-גוניות של הזנים ועל העונות הקצרות שלהן, הגינות האלה נהפכו מהר לחוות ניסיוניות לגידול ירקות נוספים. הגנניות, שננזפו על ידי הטבחיות המתוסכלות, עשו ככל יכולתן להאריך את משך העונות החקלאיות ולספק להן גזרים, תפוחי אדמה וכרוביות לאורך זמן רב יותר.

מלבד הגינות האלה, הוקמו גם גינות מסחריות – שם גידלו הנשים (שאט אט הצטרפו אליהם גם גברים) דונמים של ירקות, שאותם מכרו למשביר ולתנובה, שהוקמו אז, וגם לערביי האזור, ואפילו לדמשק וללבנון.

יישובי הנשים היו רעיון טוב מכדי לגווע ביום אחד, והם המירו את צורתן למקומות הכשרה שנקראו "משקי הפועלות". במשקים האלה, שהוקמו בנחלת יהודה, בשכונת בורוכוב בגבעתיים ובחדרה, לימדו מדריכות חקלאיות נשים צעירות ענפים שונים בחקלאות. גם שם ניטעו וטופחו זרעים חדשים, ואפילו האבוקדו ותות השדה מצאו את דרכם לישראל הודות לחברות המשק בנחלת יהודה ובבורוכוב שטיפחו אותם.

במקומות אחרים, צמחו מוסדות נוספים – כמו המשתלה של רחל ינאית בן צבי, שהוקמה בירושלים – שם לימדה את היתומים שמלחמת העולם הראשונה הותירה איך לנטוע עצי יער כדי לממש את תוכניתם של הבריטים ושל הציונים להקים בארץ יערות מעצי אקליפטוס, קאזוארינות ואורנים.

אחרי קום המדינה נעשתה החקלאות מסחרית ותעשייתית. הנשים הוסללו יותר ויותר להיות עקרות בית למופת, והרומן בין ערוגות ומטעים לנשים הלך והתפוגג. כיוון שגם בזמן אמת רק מעטות מהן זכו להכרה כמו זאת שזכו לה הגברים שייסדו את החקלאות, מקומן בהיסטוריה הלך ונשכח. ואולם, כשחופרים קצת יותר לעומק בערוגות הגזר, הצנוניות והחצילים, מגלים שם את עקבותיהן של נשים שבלי הנחישות, החזון וההתמדה שלהן, הנוף שלנו היה נראה אחרת – גם באדמה וגם בצלחת.

כתבה זו פורסמה במקור באנגלית

תמונה ראשית:"Dawn",  שמן על בד מאת ז'ול ברטון, 1896\ ויקיפדיה