השבט אמר את דברו?

הרב יונתן זקס עורך הבחנה מעניינת בין ספר שמות לספר במדבר, שאותו אנחנו מתחילים כעת. הוא מסביר שספר שמות ברובו הוא תיאור המסע ממצרים. זאת אומרת, הוא מתרכז ביציאה מ. ואילו ספר במדבר עוסק במסע אל, המסע אל ארץ ישראל. זקס סבור שבתורה ובחיים דווקא "המסע אל" קשה יותר ("רעיונות משני חיים", עמ' 160-159, הוצאת מגיד).

העיון בשני המסעות הללו מעלה לדעתי הבדל דרמטי נוסף בין השניים. בספר שמות ההתייחסות כל העת היא לבני ישראל כמכלול: "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה" (יב, לז); "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יב, מא). אפילו התלונות משותפות: וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ט"ז, ב). וכמובן, ברגע השיא, קבלת התורה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" (כ, יד). בספר שמות כמעט אין אזכורים לשבטי ישראל, למעט אזכור תפקידם המיוחד של בני אהרון, שצריכים לשמש בקודש.

והנה בפרשתנו, בפתח "המסע אל", זה משתנה דרמטית. פרשת במדבר נפתחת בתיאור של מפקד אוכלוסין אשר נערך על פי שבטים. גם סדר ההליכה במדבר הוא על פי שבטים. ואם אין די בכך, אז לכל שבט יש דגל משלו. ההנחיה לנוע ולחנות באופן הזה מגיעה מלמעלה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב, א-ב). כאשר מקימים מחנה, הוא מוקם על פי ה"מחנות". לכל שבט ישנו הדגל שלו, ובאמצע המחנה ניצב לו אוהל מועד כמרכז משותף שכולם מסביבו.

הבריחה מהנורא מכול נעשתה באחדות מלאה, אבל ההליכה אל היעד מכירה, לטוב ולרע, במעגלי השייכות השונים. ישנו האדם הפרטי, ישנה משפחתו, ישנו שבטו ואז ישנו עמו. ההכרה באדם הפרטי נעשית באמצעות מפקד שסופר כל אחד (בעת ההיא ספרו רק גברים לצערנו); ההכרה במשפחות נעשית בסדר התנועה ובאופן הקמת המחנה; ההכרה במעגל השבטי נעשית באמצעות התכנסות כציבור מאחורי דגל אחד ומאחורי מנהיג שבטי (אגב, המבנה השבטי לא התפרק גם כאשר הם הגיעו אל היעד. הנחלות בארץ ישראל חולקו לפי מבנה שבטי); ולבסוף, ההכרה בעם. וכך נוצרה התמונה הבאה: כולם הולכים אל אותו יעד, בזמן ההליכה המשכן נמצא במרכז ומסמל את היחד, ולכולם יש מנהיג משותף. זה היה כמעט מבנה פדרטיבי: לכל שבט יש מעט אוטונומיה והנהגה משלו, אבל כולם קשורים בחוקה אחת ובהנהגה אחת.

כאשר קמה המדינה והתחיל פרויקט העלייה וקיבוץ הגלויות, הוביל בן גוריון מדיניות של כור היתוך ממלכתי. היה צריך להפוך אנשים שמגיעים ממקומות שונים בעולם לעם אחד; להפוך כמה מחתרות לצבא אחד; לגרום לבליל העמים לתקשר באותה השפה. וכמובן, היה צורך בכנסת אחת, בממשלה אחת ובחוקה אחת, או לפחות בסט חוקים אחד. בן גוריון חשב שאם המרכז המשותף לא יהיה עוצמתי ויציב, אז המדינה לא תעמוד באתגרים שלפניה. מצד אחד, זה הצליח: ישראל עמדה באתגרים עצומים; מצד אחר, היו לכך מחירים כבדים מאוד. ההיתוך נעשה בצורה לא-רגישה. הוא התבסס בעיקרו על התרבות האירופית והצברית, התעלם במכוון מתרבויות אחרות ודחק אל השוליים זהויות, שמדממות עד היום. אבל קרה כאן עוד משהו: כור ההיתוך נכנע להבדלים דתיים ולאומיים. העדתיות נדחקה, אבל הוקמו מערכות חינוך נפרדות, ונוצרו כאן שבטים חדשים - שבט ערבי ושלושה שבטים יהודיים: חרדי, דתי וחילוני. את המשמעות של השבטיות החדשה כולנו מרגישים בעוצמה כל יום.

שאלות ותהיות רבות עולות אל מול המציאות הנוכחית. האם טעו אלוהים ומשה כאשר החליטו לשמר ולחזק את המבנה השבטי? האם היה עליהם דווקא לערבב את העם או שמא הם פעלו בחוכמה רבה? חיזוק המבנה השבטי תוך עבודה מוקפדת על מרכז משותף חזק מאפשרים לכל אחת ואחד לפרוח בהתאם לדרך של השבט שלו, והמרכז החזק מאפשר לכולם לפעול יחד. האם טעה בן גוריון כאשר ביקש ליצור כאן כור היתוך נטול שבטים ובאותה הנשימה יצר כמה מערכות חינוך? או שאולי זו הדרך היחידה שניתן היה ללכת בה? והשאלה העיקרית שנשאלת לנוכח אובדן הדרך היא לאן הולכים מכאן? האם עלינו לחזק את מודל השבטיות ובה בעת לעמול קשה על בניית המרכז המשותף – מרכז פוליטי, רעיוני וסמלי – או שאולי השנים הקרובות צריכות דווקא להיות שנות מאבק בשבטיות וניסיון ליצור כאן משהו אחר? בינתיים נישאר עם השאלות.

שבת שלום
מבוסס על פרק 228 – פרשת במדבר: "שבט אחים" מתוך ההסכת הימוי "מקור להשראה"
תמונה ראשית: מניין בני ישראל \ ויקיפדיה