כוחו של הקול האנושי

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). אחרי פסוק זה מופיעות מעין נקודותיים, ומהרגע הזה מתחיל נאום ארוך של משה, הנאום שמרכיב את ספר דברים. פתיחה זו מפתיעה: בשלושת הספרים הקודמים שימש משה כצינור לדבר ה', והפסוק החוזר היה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה". עתה, בסוף ימיו, מתחוללת מהפכה – משה עומד לשאת דברים משלו.

פסוק הפתיחה הזה מפתיע מאוד. בשלושת הספרים הקודמים שימש משה כעין צינור לדברי אלוהים, והפסוק החוזר היה שוב ושוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה". אך עם הגיעו של משה לסוף ימיו, מתחוללת מהפכה: משה עומד לנאום את דבריו שלו.

המעבר מעמדת ה"צינור" לעמדת המנהיג הצליח מאוד. ישעיהו ליבוביץ מציין שדבריו של אלוהים, גם כאשר נאמרו ישירות לעם וגם דרך משה במעמד הר סיני, החזיקו מעמד ימים ספורים בלבד — עד שחטאו בעגל. לעומת זאת, דברי ההנהגה של משה בספר דברים דווקא הצליחו, פחות או יותר. הם מובילים לפסוק: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).

ליבוביץ מביא כאן דברים רדיקליים מתוך "מדרש הגדול":

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ונדבקו ישראל בי בדברים הללו — לא יהיו נקראים אלא על שמך, שנאמר: 'אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל'; 'אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’' לא נאמר, אלא: 'אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה'".

ליבוביץ מסביר:

"בדברי מדרש אלה מוצג לפנינו הדבר הגדול, הקובע והמכריע להבנת משמעות האמונה, שאותם ששמעו את 'הדברים האלה' מפי הגבורה במעמד הר-סיני הנורא, לא דבקו באותם דברים, ואילו דברי-משה 'אשר דבר אל-כל-ישראל', דווקא הם שהביאו את ישראל להיות דבקים בה'; ללמדנו כי דבקות זו לעולם איננה יכולה לבוא אלא מן האדם עצמו. משה האיש ילוד-האישה המדבר עם ישראל, הוא והם מצליחים להגיע לאמונה בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, ואם אין אדם מגיע לכך בכוחותיו ובהכרעתו הערכית העצמית, הרי גם אינטרונציה של השכינה, אין בכוחה להביאו לתכלית הכרת-ה' והדבקות בו". (שיחות על פרשת השבוע, אתר ספריא)

ליבוביץ מביע כאן רעיון דתי נועז, הנשען על טענה כללית באשר לנפש האדם: הכרעה ערכית יכולה לנבוע אך ורק מתוכו. הסמל הגדול של כישלון ההתגלות האלוהית, לעומת הצלחת נאומו של משה, עשוי ללמד שלא ניתן לכפות על האדם הכרעה ערכית — אפילו לא באמצעות ניסים גלויים. גם עבודת ה', כמו כל הכרעה ערכית אחרת, תלויה באנושי ולא באלוהי.

ליבוביץ מוסיף: "בדברי מדרש אלה נרמז הרעיון הגדול בדבר עדיפות התורה שבעל-פה שהיא כולה מעשה ידי אדם, על התורה-שבכתב השמיימית, ועובדה היא כי יפה כוחם של דברי תורה האמורים ונלמדים בידי בני אדם מהתגלות שכינה, ולהכרעה זו טוען משה בפני ישראל" (שם).

ישנה מהפכה נוספת בפתיח של פרשת דברים. משה, שטען כ־40 שנה קודם לכן בפני אלוהים: "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י), מתייצב עתה כאיש דברים.

הכרת התורה לעומק וניסיון חייו כמנהיג שינו את משה. כאן טמון מסר פשוט וחשוב:

לפני שאתה לומד, מכיר ובאמת יודע – עליך לראות את עצמך ככבד פה וכבד לשון. הענווה מחייבת שאדם לא יראה עצמו כ"איש דברים" כל עוד אין באמתחתו דברי טעם מבוססים. יש מנהיגים שמדברים ומדברים ומדברים – אף שעוד לא עשו כמעט דבר. הם מקדישים חלק ניכר מזמנם ומרצם ליחסי ציבור, ומשוכנעים שעיקר ההנהגה הוא הדיבור. ולעומתם – יש מנהיגים כמו משה, שמדברים רק בסוף: אחרי שעשו, אחרי שלמדו.

לדברים הללו יש רלוונטיות עמוקה לימינו, ובפרט לערב תשעה באב. אנו חיים בעידן רווי במלל, שבו קשה להבחין בין דיבור שיש בו ממש לבין דיבורים סתמיים. קשה לברור מתוכו את "הדברים אשר דיבר משה". דווקא מתוך מציאות זו אנו לומדים את החשיבות שביכולת לשמש תחילה כצינור, מעין מערכת סינון והגברה לדברי טעם שאחרים הגו, עד שיבשיל הרגע שבו נוכל לומר דברי טעם משלנו.

יש קשר עמוק בין הצפה של מילים ריקות, שמובילות לעיתים לשנאה, לרדידות ולהבל, לבין חורבן. אך הדברים הללו אינם קריאה לביטול עצמי. גם משה, במהלך חייו, ידע להתערב בדבריו של אלוהים כשהדבר נדרש.

זהו איחול ותקווה: שנדע להבחין מתי עלינו לשתוק בענווה כשליחים "כבדי לשון", ומתי הגיע הזמן לדבר – כאנשי דברים. שבת שלום
מבוסס על פרק 272 – פרשת דברים: אלה הדברים אשר דיבר משה בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI