האישה שמאחורי הצל – רחל כצנלסון־שז"ר

רוב מי שיודע עליה משהו, מכיר אותה בתור האישה הראשונה של הנשיא השלישי, זלמן שז"ר, או בתור האישה שאליה היה נשוי מושא אהבתה של רחל המשוררת, שעליו היא כתבה את השיר "גן נעול" שמוקדש לו – "לזר", הלא הוא זלמן רובושוב, לימים שז"ר. הפרשנות המקובלת מניחה שהשיר נכתב לשז"ר, והסיפור מזכיר, כבדרך אגב, שזו הייתה אהבה נכזבת כיוון ששז"ר היה נשוי כבר לאשתו, רחל כצנלסון־שז"ר.

הצל ההיסטורי שמוטל על פניה של רחל כצנלסון, מפספס את אחת הדמויות החשובות ביישוב העברי החלוצי, אשת חזון, פמיניסטית מעשית ואשת עט. כצנלסון־שז"ר הייתה דמות בעלת שיעור קומה בפני עצמה, שמורשתה רלוונטית ומרתקת עד היום. היא קידמה את מעמד האישה הפועלת, הקימה כתב עת וכתבה בו, פעלה כחלוצה ואף הייתה אם מסורה לילדה עם תסמונת דאון. כצנלסון נפטרה ב 11 באוגוסט 1975, וזה הזמן לזכור את מפעליה המרשימים ודרכה המיוחדת.

נשים לחקלאות

רחל כצנלסון נולדה למשפחה משכילה ועמידה בעיר בוברויסק שבפלך מינסק. רחל, שזכתה לחינוך רחב שכלל לימודי עברית וספרות עברית, נהפכה לפעילה ציונית נלהבת. התלהבותה הדביקה בקדחת הציונות את כל בני משפחתה, ועד סוף שנות ה-30 עלו כולם לארץ. רחל הייתה הראשונה לעלות מביניהם. היא הגיעה לנמל יפו בסוף שנת 1912. מצבה של הארץ תחת השלטון העות'מאני היה קשה: מקום מוזנח, יבש ועני, שונה בתכלית מהסביבה האירופית המוכרת לרחל. ואולם, הדרך הקשה והמאבק היומיומי לא הרתיעו אותה; להפך, הם חיזקו את נחישותה, אך נוסף על הקשיים שחוו כל החלוצים, היא חוותה קושי נוסף: היותה אישה.

להגירה לארץ ישראל הייתה השפעה חזקה על חיי המשפחה. אף שמספר הנשים שהיגרו היה כמעט זהה למספר הגברים שהיגרו, ההתמודדות של נשים עם קשיי העלייה הייתה קשה מזו של הגברים. בספרה של מרגלית שילה נשים, מגדר ותולדות היישוב היהודי בארץ מתוארים אתגרי ההגירה הקשים שנשים התמודדו איתם, כולל האילוץ להינשא בנישואים פיקטיביים כדי להשיג רישיונות כניסה, מה שהגביל את יכולתן לעבוד ודיכא אותן. הן סבלו כפליים מהפער שבין החזון הציוני של גאולת האדמה – שיצר זהות בין ציונות לגבריות – ובין המציאות הקשה, שהחלישה אותן. חלוצות רבות חשו ייאוש וחידלון בשל הקושי להשתלב בעבודה חקלאית בשדות, וכמה מהן אף שלחו יד בנפשן.

כצנלסון הייתה חלק מקבוצה של נשים שדחו את הרעיון המסורתי שנשים מוגבלות לתפקידי בית ומשפחה. לתפיסתן, נשים צריכות למלא תפקידים בחברה כולה, מעבר לגבולות המצמצמים של המרחב הביתי. ואולם, זה לא היה פשוט כל כך. החלוצות הראשונות, שהיו נכונות להשתתף בחיי היישוב באופן מלא יותר מזה שהתאפשר להן בחוגי הבורגנות היהודית ברוסיה, הניחו שהשוויון יבוא מאליו, עם המעבר למולדת החדשה, אך בפועל, שוק העבודה העברי לא קיבל אותן בזרועות פתוחות. לדברי פרופ׳ דנה עזריאלי, העולים החדשים, שבאו במטרה להקים כאן חיים חדשים ולעבוד בארץ הנבנית, גילו שבעלי האדמות מעדיפים להעסיק פועלים ערבים, שדרשו שכר נמוך יותר. הבעיה הזאת הולידה מאבקים לטובת עבודה עברית, אך המחסור במקומות העבודה דחק אף יותר את הנשים. איכרי העלייה הראשונה, שהיו שמרנים יותר, ראו את הרעיון של נשים עובדות כדבר "לא-טבעי" ודחו אותו, וגם אלו שיכלו להכיל את הרעיון חששו לכבודן ולבטיחותן של העובדות בחברת הפועלים הערבים, שעלולים לראות בחלוצות "טרף קל". למרות המצב הקשה, הצליחה רחל להיות חלק מהחלוציות הישראלית על גווניה השונים: היא השתתפה בעבודה חקלאית בכנרת ובקיבוצים, הייתה שותפה בחווה חקלאית בירושלים ולימדה עברית בחוות העלמות המפורסמת.

אימהות ומעורבות חברתית

מלבד האתגרים שעימם התמודדה במרחב הציבורי, התמודדה כצנלסון גם עם אתגר מבית: בתם של רחל וזלמן רודה אובחנה בגיל שלוש עם תסמונת דאון. בניגוד למקובל בתקופתם, הם גידלו וטיפחו בעצמם את בתם רודה במסירות ובאהבה רבה. ההתנסות הזאת גרמה לכצנלסון להביע ביתר שאת את צערה על החלוקה הלא-שווה בנטל המשפחה. מרגע שנשים נהיות לאימהות, הן נדחקות לשוליים של החברה ומתרכזות במטלות הבית.

אומנם, התנועה החלוצית התהדרה בערכים של שוויון בין המינים, אך המציאות של אנשי העלייה השנייה הייתה מורכבת יותר. לדברי ד״ר גילת גופר, מבחינת רבים, הנישואים היו פתרון לבעיית השוויון בין המינים. לפי עדות החלוצות, הן הרגישו שוות בין שווים בפעילויות המשותפות של החלוצים לפני העלייה לארץ, אולם כאשר הגיעו לארץ, הן הרגישו מודרות. בני העלייה השנייה שנישאו חזרו לדפוסים השמרניים של המבנה המשפחתי המסורתי, ושובן של הנשים לתפקידים המסורתיים הייתה מבחינתן ויתור על חלק מהישגיהן וממאבקיהן.

שינוי עולם

בשנת 1924 כצנלסון הייתה בעלת תפקיד בוועדת התרבות של ועד הפועלות, אך בניגוד לגולדה מאיר ולמניה שוחט, שהיו חברות בוועד הפועלות ונשאו עיניים לקריירה פוליטית בוועד הפועלים הכללי, היא דבקה בזירה הנשית.

מועצת הפועלות, שהחלה להתארגן באופן ממוסד משנת 1911, התאפיינה בבדלנות מגדרית כאסטרטגיה לקידום מעמדן של נשים. כצנלסון, בצד מנהיגות נוספות כמו עדה פישמן ושרה מלכין, פעלה לקידום הכשרה חקלאית לנשים, להקמת משקי פועלות ולהכללת נשים בענפי עבודה שנחשבו "גבריים". היא גם קידמה את הרעיון של הקמת בתי ספר חקלאיים לבנות, כדוגמת חוות העלמות בכנרת שנוסדה על ידי חנה מייזל.

ההישגים היו רבים. ועד הפועלות הצליח להנכיח את האינטרסים של נשים ולהביא אותן לשולחן הוועידות וההסתדרות, והוקמו משקי פועלות שסיפקו עבודה, מגורים והכשרה חקלאית לנשים. עם זאת, מאבקים רבים לא צלחו באופן מלא, ונשים עדיין נאלצו להיאבק על זכותן לעבוד בחקלאות ולהגיע לכך דרך הכניסה האחורית של עבודות הבית והמטבח. אף שהן הוגדרו כעבודות חלוציות ולאומיות על ידי הנשים עצמן, העבודות האלה נחשבו שוליות על ידי הגברים.

דבר הפועלת

רחל, כמו בעלה, עסקה לאורך השנים בכתיבה, בתרגום ובעריכה. כבר בשנת 1926 פעלה רחל לקידום הרעיון של הקמת עיתון שיבטא את קולן של הנשים ויחבר אותן לרעיון הציוני ולמוסדותיו. בתקופה זו הקימו פעילות ועד הפועלות את עיתון האשה, שעסק בנושאים אקטואליים מנקודת מבט נשית, אך זה נסגר לאחר זמן קצר. לבסוף, בשנת 1934, ייסדה כצנלסון את דבר הפועלת שהחל כמוסף בעיתון דבר ונהפך בשנות ה־50 לעיתון עצמאי.

כצנלסון שימשה בו העורכת הראשית וניצלה את העיתון כדי לאפשר לה ולפועלות כולן סוף סוף להביע את דעתן, את מחשבותיהן ואת צורכיהן. העיתון שימש לה אמצעי חינוך והעברת מסרים ומידע לפועלות בארץ ישראל. לתפיסתה, על הפועלת "להבליט יותר את עצמאותה ומקוריותה ולהוסיף משלה לחיי המחשבה של התנועה כולה". ערן אלדר מביא מתוך יומנה את דבריה: "כשאני נכנסת לבית אשה בזמן האחרון, אינני רואה בה עקרת בית יוצרת, מוקפת ילדים, כי אם שבויה. לא שבויית חרב, כי אם שבויית אמהות".

דבר הפועלת פרץ את הסכר וסיפק מידע על פועלן של נשים שקודם לכן סוקר במשורה בעיתון דבר. לבסוף נהיה כתב העת לכלי הביטוי הרשמי של תנועת הפועלות. לכצנלסון ניתנו סמכויות רחבות, ועבודת המערכת התנהלה באופן ריכוזי. חברות המערכת, שנבחרו על סמך היכרות אישית, היו בעלות כישורי כתיבה יוצאי דופן ומודעות פוליטית ומגדרית. אחרי שנים של פעילות פוליטית וציבורית שהתנהלה במרחב גברי בעיקרו, לבסוף מצאה רחל אמצעי השפעה בשפתה שלה.

תמונה ראשית: רחל כצנלסון-שזר, 1964\ ויקיפדיה