וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ

בפרשת השבוע שלנו, ובמידה רבה בכל ספר דברים, ניתן לראות שמשה מוטרד מאוד מהשאלה הזאת. על סף הכניסה לארץ, באחד משיאי נאומו, הוא אומר כך:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. (דברים ח, יא-יח).

משה חרד מפני ההצלחה. ההיצמדות לדרך הטובה תביא לשפע ולברכה, אבל דווקא אלו עלולים לגרום לכך שירום לבבו של העם, ואז ביהירותו, ישכח את הדרך הטובה, ייענש, יאבד את כל השפע ואף יגלה מארצו. ההצלחה תחסל את עצמה. את התהליך הזה מכנה ד"ר מיכה גודמן "מלכוד הכוח". מיכה גודמן מסביר שמשה מנסה להכין את עם ישראל להתמודדות עם מלכוד הכוח באמצעות חינוך וזיכרונות. לדבריו: "זיכרון התלות באלוהים בימי המדבר יכול וצריך לעצב את הפרשנות של העם להצלחה המתקרבת. זהו זיכרון החוסם את הנתיב המוביל מהצלחה לגאווה, בכך שהוא מסייע לעם להבין שההישג שלו אינו מעיד על הכוחות שלו. [...] ההשפעה של הזיכרון תלויה בעיתוי ההפעלה שלו. בעמידה מול גרים יש להיזכר בתקופה שבה היינו גרים. בעמידה מול הצלחה יש להיזכר בתקופת העוני והתלות. הזיכרון משפיע על האדם, ועל פי ספר דברים יש להצמיד אותו לחוויה ההפוכה לו. כשאדם הוא האדון, טוב שייזכר בעבדות. כשאדם מצליח, טוב שייזכר בתלות". (הנאום האחרון של משה, עמ׳ 127 הוצאת כנרת - זמורה - ביתן)

אם נראה את אלוהים כסמל לכל מה שאינו תלוי בנו, אז נוכל לפרש כך את דברי משה: דווקא ברגעים הכי עוצמתיים שלכם זכרו עד כמה אתם נתונים גם ביד המקריות (או ההשגחה). אין זה רק כוחכם ועוצם ידיכם שהביאו אתכם עד הלום. קצת ענווה! גם שחקן השש בש הכי טוב בעולם זקוק לקוביות טובות.

יתרה מזאת, מבחינת משה, אפילו כשברור שאין זה אלוהים, זה אלוהים. גודמן משווה את זה לברכה הנהוגה על הלחם. מכירים? "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". זו הרי ברכה מוזרה. כולנו יודעים שאלוהים אינו מוציא לחם מן הארץ. הוא אולי מצמיח חיטה ושעורה לעבודת האדם, אבל האדם בעבודתו הופך אותם ללחם. גודמן מסביר שזו ברכה חינוכית שמבקשת לטעת בנו את התחושה שהכול מאלוהים. מדוע לצמצם כך את משמעות עבודת האדם? פן "ורם לבבך ושכחת".

ומשה עושה צעד נוסף: הוא מזהיר אותנו מפני המחשבה שאנחנו מנצחים במלחמה כי אנחנו צדיקים. "אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ בַּהֲדֹף יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי יְהוָה לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְהוָה מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם" (דברים ט, ד-ה). אין זה הצדק שלך; זה הרשע שלהם! אתה עם קשה עורף. משה מנסה למנוע מהעם ליפול לצדקנות מוסרית. "במקום אשליית העוצמה", כתב גודמן, "מופיעה לעתים צדקנות, שגם היא סוג של גאווה. כמו שגְּבַה הלב עיוור לחולשות עצמו, כך הצדקן עיוור לחטאיו שלו. הוא חדל לראות אותם" (הנאום האחרון של משה, עמ׳ 128 הוצאת כנרת - זמורה - ביתן). זכירת החטא אפוא נועדה לחסום התפתחות אפשרית של תחושת עליונות מוסרית פסולה ושגויה.

מרתק לראות שהרצל הביע אותם החששות כמשה. הוא כתב: "לא שונים אנחנו מיתר בני־האדם בזמן הזה, ובהנתן לנו החופש מיד ירום לבבנו" (מדינת היהודים). שני חוזי המדינה, שחששו מאותם הדברים, כמו לוחשים כעת באוזנינו: האם אתם מצליחים לעמוד באתגר?

שבת שלום
מבוסס על פרק 282 – פרשת עקב: "ורם לבבך" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI