יונה עם עלה של זית

אלוהים מציץ על העולם שברא ונדהם לראות ש"רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם״ (בראשית ו, ה). למרבה הטרגדיה, "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" (שם, יג). לפיכך, אלוהים מחליט להוריד מבול קטלני על הארץ, אך לשמור בתוך תיבת ענק שבעה זוגות מכל מין של בעלי חיים, וגם את נח, את אשתו ואת שלושת ילדיו ונשותיהם. הם, שארית הפליטה, יתחילו מחדש את העולם הזה. לאחר 40 ימים של גשמי זוועה, מעז נח לפתוח את חלון התיבה ולשלוח את היונה לבדוק אם ניתן כבר לצאת.

"וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:  וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:  וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה:  וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:  וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד" (בראשית ח, ח-יג).

בתחילה שולח נח את היונה, והיא לא מוצאת מנוח, אז במחוות סמלית, הוא מושיט את ידו אל מחוץ לתיבה, מחוץ למה שנוח, מחוץ למקום התודעתי שהוא סגור בו, ומסייע לה לשוב בחזרה ולמצוא מנוח. כעבור שבוע נוסף בלי רעשי גשמים, הוא שולח שוב את היונה. הפעם היא שבה אליו רק לעת ערב, ובפיה עלה של זית. בפעם השלישית היא כבר לא שבה. ניתן כבר לחיות מחוץ לתיבה.

היונה עם עלה הזית נהפכה לסמל של שלום בכמה תרבויות. מי שהחיה את הדימוי הזה במערב המודרני הוא הצייר פבלו פיקאסו. בשנת 1961 פרסם פיקאסו ליתוגרפיה של יונה הנושאת בפיה עלה זית על רקע לבן. שנה לאחר מכן יצר ליתוגרפיה של יונה העומדת על כלי מלחמה, ומעליה זורחת שמש גדולה. ליצירה זו קרא "יונת העתיד" (La Colombe de l’Avenir). בביתה של המשוררת והפזמונאית תלמה אליגון הייתה תלויה יצירתו של פיקאסו, והיא כתבה בהשראתה את השיר "יש לי תמונה בבית" — למילות השיר המלאות »

כף רגלה של היונה של פיקאסו מונחת כאמור על כלי נשק ועל חורבות. המנוח שהיא מוצאת לכף רגלה אינו על האדמה. תלמה אליגון כתבה בעקבות התמונה שבביתה מילים כואבות, שאינן רק תפילה לשלום; יונת השלום של אליגון ניצבת עַל ״חָרְבוֹתֶיהָ שֶׁל אֻמָּה אַחֶרֶת״.

אסור שהשלום יטשטש את זוועות המלחמה. בתחילת סיפור נח יש הרס נוראי והיונה אינה מוצאת מנוח לכף רגלה. רק לאחר שמושיטים לה יד, היא שבה עם עלה של זית בפיה.

שירה של תלמה אליגון הושר בשנת 1987 על ידי להקת פיקוד דרום. הסולנית שביצעה אותו הייתה חיה סמיר, החיילת הערבייה הראשונה ששירתה בלהקה צבאית. זה היה רגע סמלי ומרגש, אבל כפי שאנו יודעים וחווים בעוצמה, היונה לא הביאה את השלום. כעבור שבע שנים כתב שמואל הספרי את השיר "הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש", שבו הזכיר את ההבטחה ליונה, לעלה של זית ולשלום שלא התממשה, ודיבר בשם דור שגדל על התקווה לשלום אך מצא את עצמו שוב במלחמה.

אלוהים מורה לנו מייד אחרי המבול, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו), ומבטיח לנו שמצידו, "לֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (שם, יא). אתגר יצירתו של עולם ללא שפיכות דמים מונח לפתחנו, או כפי שניסח זאת בסרקסטיות דן אלמגור: "הָאֵל שָׂח: נֹחַ, הַמַּבּוּל מִזְּמַן עָבַר! / דַּי! זֶה נִמְאַס לִי. אֶחְזֹר לַמִּשְׂרָד / אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא כְּבָר תַּעֲשׂוּ לְבַד!" (מתוך הפזמון נח היה איש צדיק ותמים).

שנזכה להושיט ידנו ליונה כך שתוכל לשוב עם עלה של זית בפיה, ונדע כי קלו המים.

*בהכנת המאמר נעזרתי במאמרים של דן אלמגור ודוד אסף מהבלוג עונ"ג שבת.

מבוסס על פרק 320 – פרשת נח: "יונה עם עלה של זית" מתוך ההסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית - יונה עם עלה של זית \ ויקיפדיה