הסובייקטיביות של הנחמה

אחרי שיעקב נקבר, האחים של יוסף חוששים שמא כעת יתנקם בהם יוסף על כל מה שהם עשו לו. יוסף מבין זאת ואומר להם: "וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (בראשית נ, כא). על פי המדרש בבראשית רבה, יוסף הסביר להם שאם הוא יפגע בהם כעת, אנשים יחשבו שהם לא באמת היו אחיו, שהוא שיקר לאורך כל הדרך, ובכלל, שהוא נולד עבד ושאינו ראוי לתפקידו, ולכן יש לו אינטרס לשמור עליהם. יוסף מספק נחמה לאחיו באמצעות העמדה של הדברים באופן שמסיר דאגה מליבם. זהו לב הנחמה האמורה כאן - הסרת דאגה מהלב.

הדרשן שם מציע עוד פרשנות שלפיה יוסף אמר להם: "עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, נר אחד איך יוכל לכבות עשרה נרות?" נר לא יכול לכבות נר אחר; הוא יכול רק להדליק אותו. אפילו עשרה נרות יחדיו לא יוכלו לכבות נר אחד, אז איך עכשיו נר אחד יכבה עשרה נרות? הנמשל ברור - כל אחד מכם, אחיי היקרים, הוא כמו נר שדולק ומוסיף אור לעולם; וגם אני נר כמוכם. הנחמה שמוצעת כאן היא לא רק הסרת דאגה מהלב, אלא גם שינוי בנקודת המבט של האחים - יוסף אינו עוד הנער שמתנשא מעלינו. דווקא כעת, כאשר הוא שולט בכל ארץ מצרים, הוא רואה בנו שווים, והוא מתייחס אלינו כאל אור.

הרעיה במגילת שיר השירים אומרת: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי. אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ח, א-ג). אם תהיה לי כאח, אוכל לנשק אותך בגלוי, ואנשים לא יבוזו לנו. נוכל גם להתכרבל יחד בבית של אימא. רש"י אומר על המילים "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי": "שֶׁתָּבֹא לְנַחֲמֵנִי כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יוֹסֵף לְאֶחָיו שֶׁגְּמָלוּהוּ רָעָה, וְנֶאֱמַר בּוֹ: וַיְנַחֵם אוֹתָם". הרעיה בשיר השירים חולמת על נחמת יוסף לאחיו. דברי נחמה שמשמיע אח לאחיו אחרי שאלה גמלוהו רעה אלה דברי נחמה של אהבה שאין בה האגו והקנאות שכולנו מורגלים בהם. על זה חולמת הרעיה - על אהוב שיהיה לה כאח כמו יוסף.

נבחין בין שני סוגי נחמה על-פי גמרא במסכת בבא קמא (דף לח ע"א). ישנה נחמה, שנפוצה אצל הבבלים, שמכירה במציאות המרה ויודעת לקבל אותה. נכנה אותה "נחמת זה מה יש". אילו היה דבר שיכולנו לעשות כדי לשנות את המציאות הזאת, היינו עושים אותו, אבל אין, ועלינו לקבל את גזרת הגורל. דווקא חוסר האונים שלנו מסיר מאיתנו אחריות, וזו הנחמה.

עולא ראה בסוג הנחמה הזה התרסה כלפי מעלה, הבעה של חוסר אמון במעשיו של אלוהים. מנגד, ניצבת נחמה שונה שבליבה האמונה שמה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. זאת אומרת, גם אילו היה מה לעשות, לא היינו עושים, כי אם זה מה שהקב"ה חשב שצריך לקרות, אז זה מה שצריך לקרות. הרי איננו רואים את התמונה המלאה ואיננו מבינים בשיקולים של מעלה. נאמין שמה שקרה ראוי היה שיקרה. זוהי "נחמת גם זו לטובה".

אלו שתי גישות קיומיות שונות, שני מבטים שונים על החיים. מבט אחד משמעותו הכלת כל חוסר הצדק והמקריות של העולם הזה מתוך הבנה ש"זה מה יש"; קבלת עובדות החיים בהכנעה ובבגרות. המבט האחר הוא מבט אמוני שלפיו בעומק הדברים אין אי-צדק, ואף אין מקריות. מה שקורה - קורה בגלל סיבה מסוימת. לפיכך, חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.

יוסף מאמין בכל ליבו שמה שקרה הוא מה שהיה צריך לקרות. הוא מנחם את אחיו בנחמת "גם זו לטובה". יש אנשים, ואני ביניהם, שנחמת "גם זו לטובה" רק מכאיבה להם יותר ומכעיסה אותם. אנשים אלה זקוקים בשעת צער למישהו שישהה איתם בחוסר האונים של "נחמת זה מה יש". העובדה שאנשים שונים מתנחמים מדברים שונים מלמדת אותנו שנחמה היא עניין סובייקטיבי. האתגר הגדול שניצב לפנינו הוא להתאים אותה למנוחם.
מבוסס על פרק 370 – פרשת ויחי: "וינחם אותם" בהסכת היומי מקור להשראה
תמונה ראשית: יעקב מברך את בניו של יוסף (רמברנדט)\ ויקיפדיה