העלייה: הבחירה של מקס שטיינברג

לזכרו של מקס שטיינברג

כשמקס הגיע עם אחיו לישראל במסגרת פרויקט תגלית, הוא לא התלהב יותר מדי מהרעיון. הכול השתנה כשביקר בהר הרצל, כמה ימים לאחר הנחיתה בישראל. באותו ביקור החליט שהוא עולה ארצה ומשרת בצה"ל. מקס התגייס לגולני, ולמרות הגעגועים לבית הוריו שמעבר לים, הרגיש שהוא במקום הנכון. עם ישראל החזיר לו אהבה כאשר הציף את בית הקברות הצבאי בירושלים והצדיע לו בדרכו האחרונה. רבים מהמשתתפים בהלוויה היו אזרחים שלא הכירו את מקס ונענו לקריאה שהופצה בתקשורת ללוותו בדרכו האחרונה.

את השם מקס שטיינברג ייתכן שרק חלקכם זוכרים, אבל אפשר לנחש שכמעט הכול זוכרים את מעמד ההלוויה שלו, שהיה חסר תקדים כמעט בציבוריות הישראלית. שטיינברג היה חייל בודד שעלה מארצות הברית ונהרג במהלך מבצע "צוק איתן". מאחר שלא היו לו קרובי משפחה בישראל, הוקמה קבוצת פייסבוק קטנה שהפצירה באזרחים לבוא להלווייתו באותו הערב. במהרה הופץ המסר ומספר השיתופים גדל וגדל, ובהמשך לא פחות מ-30 אלף איש שלא הכיר ליוו את ארונו בבית העלמין בהר הרצל בירושלים.   

מקס שטיינברג נולד בלוס אנג'לס בכ"ט בחשוון תש"ן (27.11.1989), בנם הבכור של אווי וסטוארט ואחיהם של ג'ייק ופייג' – משפחה יהודית-אמריקאית טיפוסית מהחוף המערבי. הוא אהב פוטבול ושיחק היטב, והוא הקדיש לכך את רוב זמנו עד הגיוס. ביוני 2012 נחת בישראל עם אחיו ועם אחותו במסגרת פרויקט תגלית. המסע השאיר במקס חותם גדול, ובביקור בהר הרצל, מעל קברו של החייל הבודד מייקל לוין, הוא קיבל החלטה לחזור לארץ ולהתנדב לצה"ל, לחטיבת גולני.

לוויתו של מקס שטיינברג

בבקו"ם הודיעו לו לאחר הבדיקות כי לא יוכל להתגייס, אך הוא לא ויתר. הוא אמר בתגובה שעומדות לפניו שתי אפשרויות: האחת היא ללכת לכלא הצבאי והאחרת היא לשוב לארצות הברית. לבסוף גויס לחטיבה, לגדוד 13. "הוא הקדיש את כל כולו לשירות מדינת ישראל", מספר אביו סטיוארט, "הוא היה ממוקד וידע בדיוק מה המשימה. הוא התקשר אליי בשבת, רגע לפני כניסתו לעזה ושעות ספורות לפני מותו. הוא וכמה חיילים נפצעו בעזה ושבו לישראל לטיפול. הוא אמר לי שהוא חוזר לעזה להילחם ולהיות עם חבריו".

מקס נפל בקרב בשוג'אעייה במבצע "צוק איתן" ביום כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.2014). איתו נפלו סמל ראשון אורן שמחה נח, סמל ראשון דניאל פומרנץ, סמל ראשון אורון שאול, סמל ראשון שחר תעשה, סמל בן יצחק וענונו וסמל שון מונדשיין. הוא היה בן 24 בנופלו. כאמור, מקס הובא למנוחת עולמים בירושלים. הוא הניח אחריו הורים, אח ואחות. על קברו של מקס חרוט הציטוט מאחד משיריו של בוב מרלי, הזמר האהוב עליו:

“Live for yourself and you will live in vain;

Live for others, and you will live again.”

מקס שטיינברג ז"ל

לראות את עזה מהעיניים של מקס

היוצר שגיא אלתר מספר על תהליך העבודה

"מהרגע הראשון שנחשפתי לסיפורו של מקס, היה לי ברור שהנושא שאני רוצה לעסוק בו בסרטון הוא המסע שמקס עבר: הדרך הארוכה מארצות הברית, ההשראה שקיבל מחיילים נוספים שהתנדבו כמוהו, מסלול ההכשרה ולבסוף מבצע 'צוק איתן'. המסע שלו היה בעיניי חומרי ורוחני כאחד: במישור החומרי הוא עבר לארץ שרחוקה אלפי קילומטרים מביתו, ובמישור הרוחני הוא מצא משמעות חדשה לחייו.

"בדומה למסע של מקס, גם הסרט עובד בשני רבדים. הרובד הראשון הוא המסע עצמו, מסע שמתחיל בצעדים קטנים ומוחשיים ונגמר בצורה מופשטת של זיכרון. הרובד השני הוא עולם הצבעים, שעל פניו הוא חיצוני, אסתטי, אך הוא מייצג את העולם הפנימי של מקס – מצבעי המקום שבו נולד, צבעי המדבר החמים אך הקשוחים שאתגרו אותו ואת אחיו, ועד המקום שבו הרגיש לדעתי שהוא מצא את מקומו, המיוצג בידי צבעי החקי הישראלים.

"את סצנות הזיכרון מהצבא בחרתי לבנות דרך עיניו של מקס – כך אני מכניס את הצופה לתוך החוויה הסובייקטיבית שלו. רציתי שהצופים יחוו איתו את הגיבוש ואת תחושת השליחות. את 'צוק איתן' בחרתי לייצג דרך עיניו של מקס כחייל במבצע לילי. התחושה היא שהכול סביבך חשוך, עד שאלומת אור מהצד שלנו או מהצד שלהם מאירה לרגע את השטח. אלומה אחת מובילה לשנייה, השנייה לשלישית וכן הלאה, עד האלומה האחרונה בחייו של מקס.

"כשיצרתי את הסצנות, הרגשתי בשלב מסוים שהזיכרונות שלי מתמזגים עם שלו ויוצרים חוויה סובייקטיבית אך קולקטיבית במידה מסוימת, חוויה אישית שאני מרגיש שאני חולק עם רבים במדינה וגם עם יחידי סגולה שלא נולדו פה אך בחרו להיות פה למען מטרה גדולה יותר, וכעת אנו אחים, אחים לזיכרונות".

מן העיתונות,

מקס שטיינברג -להגביר את ההנצחה באמצעות הרשת -ההתגייסות ההמונית דרך המדיה החברתית להלוויותיהם של החיילים הבודדים בצוק איתן ממחישה את הצורך בשימוש באינטרנט כדי להנציח את החללים. - 
מאמר מתוך PC אנשים ומחשבים 22.4.2015

 פנים. יום. זיכרון - מאמר מתוך "הארץ"

ראיון עם שגיא אלתר במאי הסרט על מקס שטיינברג ז"ל -  לכתבה מתוך ג'רוזלם פוסט