האקטיביות שבתקווה: "האור בקצה עם חילי טרופר"

"היו שלבים במלחמה ש-24 אנשים מהמשפחה הגרעינית שלי היו בעזה ובלבנון", מספר חבר הכנסת חילי טרופר לרוני קובן, "ולפעמים נוצרות סיטואציות הזויות. למשל, אחי הוא מג"ד במילואים, והוא הרבה זמן החזיק את ציר נצרים. פתאום אני קורא מידע מודיעיני על צפי להתקפות על ציר נצרים, אז אני מוודא איתו שהוא יודע את המידע, והוא אכן יודע. אבל החוויה הזאת של ארץ קטנה, שאתה יושב בקבינט, בבור, ומכיר כל כך הרבה אנשים... איבדתי חברים ונפצעו חברים ובנים של חברים שלי".

חברתו הטובה רונה רמון, זיכרונה לברכה, לימדה אותו שתמיד יש ניצוץ של תקווה. אחותו נועה, שמתניידת על כיסא גלגלים, מראה לו כל יום עקשנות אמיתית מה היא. אולי בגלל האנשים המיוחדים שהוא מוקף בהם, גם היום, יותר משנה וחצי מאז טבח השבעה באוקטובר, חבר הכנסת חילי טרופר מאמין שננצח - את המלחמה, אבל גם את השבר הגדול שבתוכנו. בשיחה אישית עם רוני קובן הוא מספר על ימי הלחימה הראשונים ועל איך שהרגיש כשישב בקבינט בימים שבהם 24 קרובי משפחה שלו נלחמו בחזית.

אתה המרואיין הראשון שלנו שחווה את הטראומה הלאומית מבור הפיקוד. מה זה עשה לתחושת הטראומה שלך?

אני חושב בדיעבד שזה משהו ששומר עליך במובן מסוים. אתה עסוק, פעלתן, אתה משפיע על המציאות. אתה לא יושב מפוחד בממ"ד. כן, יש לי ילדים בבית שאומרים לי, אבא, אי-אפשר לנעול את הממ"ד מבפנים – זה לא שהחרדות לא הגיעו אליי – אבל אני מעדיף ברגעים כאלה להיות בחדר של מקבלי ההחלטות. אני לא יודע אם זה יותר קל, כי זה מביא איזה משא כבד אחר, נורא – המשקל של להרים אצבע בעד פעולה שברור מה משמעותה – אבל אני עדיין מעדיף להיות במקום הזה.

סיפרת שאיבדת אנשים במלחמה. מי היה הראשון?

הראשון היה עומרי מיכאלי, שנהרג ב-7 באוקטובר בניסיון לחלץ אזרחים מכפר עזה. הוא לא היה חבר קרוב, אבל שירתנו יחד בדובדבן. איבדתי גם את חבר המושב והשכן שלנו תום איש שלום, איש 669, שנהרג בהתרסקות מסוק החילוץ בציר פילדלפי. הילדים שלו הם חברים טובים של הילדים שלי.

וכשהלכת לבקר את הילדים שלו, את אשתו, לנחם אותם, מה אמרת להם?

אין באמת מילים. נתתי חיבוק. הבן שלהם, הבן של תום וכרמית, הוא חבר מאוד טוב של הבן שלי, אז הוא הרבה אצלנו, וזו חוויה מורכבת. נגיד, בבית הכנסת, בתפילת שבת, כששנינו נמצאים ויש ברכת כהנים, אני בדרך כלל עוטף את הבן שלי, אז גם הוא נכנס מתחת, ואתה יודע, זה כל פעם מכווץ את הלב מחדש. אני מת עליו. יותם הוא ילד מהמם. 

בסוף אין הרבה מילים, זה פשוט להיות איתם. לדעתי ניחמתי מאות אבלים בשנה וחצי האלה. אף פעם אין באמת מילים. גם עכשיו, אם אני אכנס בפעם ה־150 או ה־200, לא יהיו לי מילים, אבל אני אשב איתם. אני בא לפה בדיוק מתל השומר, מאגף השיקום שם. ישבתי עם רועי יערן, קצין צעיר בנחל. הוא איבד שתי רגליים.

מה אתה אומר. איך אתה מנחם אותו?

החבר'ה האלה דווקא פחות רוצים נחמה. הם לא רוצים לדבר על זה. הרוב שם בוחר בחיים ופשוט רוצה לעוף על החיים. זה נשמע מוזר אולי, אבל מחלקות הפצועים זה המקום עם הכי הרבה תקווה עבורי. יש אנשים שבאים ובהתחלה קצת נבהלים, כי זה מקום מלא כאב. אני לא מנסה ליפות את זה; בסוף אלו חבר'ה צעירים שבאמצע החיים כל החלומות שלהם התרסקו.

יש לי אחות על כיסא גלגלים, אז אני גדלתי עם זה. כיוון שגדלתי ככה, אני יודע שאני לא טוב יותר ממישהו אחר. אני מסתכל על נועה אחותי, ואני לא רואה בכלל שהיא נכה. אני חושב שזה גם עזר לי: כשאני יושב עם רועי או עם יהודה או עם דני או עם כל אחד אחר שם במחלקה, אני לא רואה את הנכות; אני רואה את רועי, את יהודה ואת דני. אני חושב שזה מה שהם רוצים – שנראה אותם מעבר לזה שיש לאחד פרוטזה או שהשני לא רואה.

אחותך נועה – היא גדולה או קטנה ממך?

היא האחרונה. מספר עשר.

והיא נולדה נכה?

כן, היא נכה מאה אחוז. היא היום כבר בת 30, והיא עשתה תואר, התנדבה לשירות לאומי (בימים שאנשים אחרים משתמטים), התעקשה של הדירה, היא עובדת, למדה חינוך – אישה פלא, מעוררת השראה. זה לא היה נראה ככה בתחילת הדרך, וזה תמיד קשה. כל יום מחדש הוא קשה, אבל עדיין, אני מסתכל עליה, וזה וואו.

ומה זה עשה לאבא ולאימא?

התגייסות מוחלטת. הדברים הטובים שיש לי הם בזכות ההורים שלי. הם האנשים הכי משמעותיים בחיים שלי. כל מה שטוב בי, אני נותן קרדיט להורים. מה שרע בי – אני לוקח אחריות. הם זיכו אותי בהכול, באמת, אני עם הכרת תודה אין-סופית לבית שבו גדלתי.

ומה נועה לימדה אותך?

קודם כול, עקשנות. היא האישה הכי עקשנית בעולם, אבל אי-אפשר בלי זה. העולם שייך לעקשנים. נועה היא הסמל שלי. כשאתה גדל לתוך זה, אתה יודע כמה זה קשה. כל הפעמים האלה שהיא התקשרה אליי בוכה כי מישהו תפס את חניית הנכים; היא מגיעה למקום, והוא גבוה; או כשאני יושב איתה בבית קפה ושואלים אותי מה היא רוצה למרות שאפשר לשאול אותה מה היא רוצה – אני מכיר את זה מקרוב. היא לימדה אותי איך להסתכל ללב של בן אדם.

אתה חי במציאות של כוח, עוצמה ותקווה – ישראל שהאנשים שלה הם מעוררי השראה ושעתידה...

הוא בידיים שלנו.

כי אני חי בישראל שבה – אולי כי אני רואה יותר מדי טלוויזיה או כי עובד בתקשורת – משפחות של חטופים חוטפות עגבניות בפרצוף, נזרקות מהכנסת, שבה טובי בנינו כבולים בשלשלאות אל הרצפה, רעבים ללחם, והממשלה לא בטוחה אם הדבר הכי דחוף זה לשחרר אותם. עד שיש פה שלושה ימים של שקט, רוצים לפטר את היועמ''שית. אני אומר לך מהחוויה שלי, סתם, רוני שיש לו ילדים שהוא כל כך אוהב, שאוהב את כיכר אורדע ברמת גן ואת השכונה שלו בתל אביב ואת החברים שלו מהצבא, וזהו, אתה יודע, אני חשבתי לעצמי אולי שנתיים בקפריסין, אולי שלוש באמריקה, אבל אני באמת אוהב את המקום הזה, אוהב את השפה. 

איך אפשר שלא? 

אני מספר לך איך אפשר שלא. אני מספר לך על ההוויה שלי.

לא, אבל הינה, גם אתה מאוהב בארץ. אל תתבייש באהבתך.

אני לא מתבייש באהבתי, אבל לאן זה הולך? כאילו, אני מודה שאם הייתה לי את גלולת החיוביות ששמה חילי טרופר, היה לי יותר טוב.

כל מה שתיארת הוא חלק מהמציאות. זה לא שאני עוצם עיניים. זה לא שאני לא חלק מהצער הגדול, מתחושת הניתוק לפעמים, מהמבוכה שעולה הרבה פעמים מההתנהלות של חלק מההנהגה. אתה מדבר איתי על עגבניות שנזרקות על משפחות חטופים: זוועה, זוועה, בושה, אבל, ברור לך שהרוב המוחלט של הישראלים לא זרק ולא יזרוק לעולם, אלא רק יעצור וייתן להם חיבוק, נכון? זה הרוב הישראלי. המיעוט הוא קולני. יזרקו עגבנייה, ירקו יריקה – כל הכותרות על זה. ומה עם כל האנשים שלא מצליחים לישון בלילה כי מישהו שהם בכלל לא מכירים חטוף בעזה? ומה עם אנשים שפשוט אוספים את השברים של המשפחות האלה כבר כמעט שנתיים, והם שם בשבילם – מבשלים להם, מסיעים אותם, לוקחים את הילדים שלהם לחוגים ועושים להם שיעורים פרטיים? מה עם האנשים שנתנו דירות? אני מכיר משפחות חטופים שקיבלו דירות בחינם מאנשים שהם בכלל לא מכירים כדי שיהיו שם עד שהחטופים שלהם יחזרו. אין סוף.

דנה, אחות של שירי ביבס, היא חברה מאוד טובה. חודשים ארוכים הייתה לה דירה ברעננה. היא בכלל מהעוטף. שאלתי אותה, מה זו הדירה הזאת? תאמין לי, היא ענתה, אני לא יודעת. כשפונינו מהעוטף, הגענו לשום מקום, ומישהי שם אמרה לי, את תצטרכי להיות פה עוד הרבה זמן. קחי דירה ברעננה, מאובזרת עד רמת הכפית. זה ישראלי.

יש פצוע ששמו עמוס לפידות. בדצמבר 23', מעט אחרי תחילת המלחמה, היה אירוע קשה מאוד. נהרגו בו ארבעה לוחמים ונפצעו שישה קשה, קטועי גפיים. הגעתי לשערי צדק, לשם הם פונו. הם היו כולם עדיין מורדמים ומונשמים במאבק על החיים, אז ישבתי עם המשפחות. דיברתי עם המשפחה הזאת של עמוס, שלראשונה אני מכיר – הם מיישוב בצפון – ואני שואל אותם, אז איך אתם מסתדרים? אין נסיעות? הם אמרו, קודם כול, הצבא דואג לנו, אבל אל תשאל: יום אחרי שהגענו לפה, הגיעה מישהי, אנחנו לא מכירים אותה, נתנה לנו מפתח ואמרה: יש לכם פה דירה בשכונת בית וגן. הם שאלו אותה כמה לשלם, עד מתי, והיא ענתה: אתם לא משלמים כלום. עד מתי? עד שהבן שלכם ישתחרר. כך היה.

אתה נותן לי קונטרה.

הנה, אני נותן לך פייט. אם היה לי זמן, יכולתי לספר לך עוד 7,000 סיפורים. עמוס מקבל חדר ופותח שם חוג נגרות, בחינם, כמובן. אנשים טובים תורמים ציוד ועצים, ואז אתה מגיע לחוג של עמוס: הוא בלי רגל, לידו מישהו בלי יד, ההוא עיוור, כולם מנסרים ביחד. היום אם תבוא איתי לשיקום תל השומר האורתופדי ותלך במרפסות שם, אתה תראה הרבה כיסאות נדנדה מעץ. הם הכינו את זה והשאירו את זה שם. אגב הפצועים של היום, אני תמיד מספר להם מי הכין את הכיסאות. הם לא מכירים כי הם כבר הגיעו אחרי זה. אני פוגש מעגלי נדיבות וטוב לב אין-סופיים, וזה מה שנותן לי את התקווה. עכשיו תקווה זה לא משהו פסיבי; אופטימיות זה פסיבי: אני מאמין שיהיה בסדר. תקווה זה אקטיבי: אני פועל כדי שיהיה בסדר. לא תמיד אני אצליח, אבל עצם הפעולה מעידה על כך שלא ויתרתי. עצם הניסיון אומר שלא התייאשתי.

מה אני יכול לעשות כדי שתהיה לי תקווה?

את זה. לפעול, לעשות, להיטיב. לדעתי אתה עושה את זה: אתה מיטיב כשאתה יושב עם מישהו ומקשיב לו. הרבה פעמים זה כל מה שהוא צריך. וזה הרבה.