החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא

"המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח". בת אל קולמן מציגה את כתב ההגנה של לאה גולדברג, שסירבה לכתוב שירי מלחמה

                                                                   לאה גולדברג, 1946 (מתוך: ויקיפדיה)

כשנשאלה לאה גולדברג בפעם החמישית מתי תתחיל לכתוב שירי מלחמה, היא הפסיקה לספור את מניין הפעמים ששאלה זו הופנתה אליה. "כי רבים, רבים הם מדי היו הניגשים אלי", סיפרה. במקום לכתוב שירי מלחמה, היא כתבה מאמר הנקרא "על אותו הנושא עצמו". את ההשראה לכותרת של אותה הרשימה קיבלה משירו של אלכסנדר בלוק שמדבר על טבע השירה בכללותה, שאחת משורותיו היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ".

הימים ימי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר, שנת 1939. הרשימה שהתפרסמה בעיתון "השומר הצעיר" הוקדשה לשאלה מהי חובת המשורר בזמן מלחמה, והיא נכתבה כתגובה למאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי מפורסם שבו נקראו משוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית ולכתוב שירי עידוד ללוחמים.

גולדברג, שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה כילדה, נחרדה מהאפשרות שהשירה תגויס גם היא לזוועות המלחמה והרגישה צורך להזכיר לעולם אמיתות פשוטות על ערכם של החיים. היא ידעה שהמלחמה משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים", וכתבה: "אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר". אולי חשה בתפקיד היסטורי שייעד לה גורלה להזכיר לעולם "כי לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר".

היא סברה שאל לו למשורר לעודד את המלחמה בשירתו. "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים", כתבה, "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם".

במאמר זה היא עונה על השאלה מה היא תעשה בימי המלחמה, שזה אך פרצה ושהיקף זוועותיה רק ילך ויגדל: "אעשה את מה שאני עושה כל השנה. פשוט מאוד", וכוונתה היא שתמשיך לכתוב את שירתה האישית והאוניברסלית כאחד, ובה היא תיתן ליפעת החיים להפציע; תמשיך להתעקש לכתוב על הים ועל השמיים. מאמר זה הוא בבחינת כתב הגנה מוקדם כנגד הדרישה לכתוב שירי מלחמה.

קביעתה הנחרצת במאמר כי לא תכתוב שירי מלחמה עוררה הדים רבים ופולמוס רב-שנים בין משוררים וסופרים. שבוע לאחר שהתפרסם המאמר, ענה לה אלתרמן ב"מכתב על אותו הנושא עצמו". אלתרמן מסכים עם גולדברג ששירה שהיא "תוצרת" - כלומר, שירה שמקורה אינו תוכו של המשורר אלא דרישה או תכתיב חיצוני - היא חסרת ערך. ואולם, הוא חולק על מסקנתה הסופית. "הלא יתכן, יתכן מאוד, שבימינו אלו יכתבו, בכל זאת, גם שירי מלחמה פשוטם כמשמעם ודווקא לא 'תוצרת'... לאה גולדברג יודעת זאת כמוני. היא יודעת, כי אותו היצר העמוק, האמיתי, המעלה על הכתב את העץ הפורח, יכול להעלות על הכתב גם את שיר הטאנקים ואת שיר הגבורה והמוות של קברניטיהם". הטענה שלו היא שאין נושא ראוי או לא-ראוי; יש שירה ראויה ושירה לא-ראויה, ובניסוחו: "חובתו של הסופר, כל ימות השנה, היא לכתוב ספרות טובה. וזו חובתו גם עכשיו ... ורק ספרות כזאת. כחובת בית היוצק לברזל הטוב. כחובת הזורע לדגן הטוב. והספרות הטובה אינה אם חורגת לשום שיר משיריה. אף לא לשירי המלחמה".

את המכתב חתם אלתרמן במילים: "...אין שירה כשם-עצם סתמי בעולם. סתומים וחלושים הם רק תחליפה וחיקוייה. יש שירה אך ורק על "מעשי ידינו". על מעשי ידינו אלה הטובעים עכשיו בים. וגילויים וביטויים להם אין ספור. וכל שירה טובה היא גילוי נאמן להם. "וכך מותר". עליהם נכתבים "שירי אהבה" וגם ׳שירי מלחמה׳".

להתעלות מעל למציאות

אין ספק שהקול שלאה גולדברג הצעירה העזה להשמיע היה קול חשוב ואמיץ. בעוד הגברים ממהרים להתגייס - מי בנשק, מי בעט - גולדברג מציעה אפשרות אחרת לעולם: גם אם המלחמה היא כורח המציאות, הבחירה מה להעלות על נס בימי מלחמה היא הבחירה שמאפשרת לאדם להתעלות מעל המציאות, להיות על-אנושי, או בעצם להתעקש על האנושיות שבו. דווקא על רקע המציאות העכשווית, שמתקיימת בה גם חזית מול המסכים - מה נבחר לראות ולקרוא, באילו מראות ובאיזה מידע נמלא את ראשנו ואת דמיוננו - אני רואה בהצהרה של גולדברג קריאה להילחם על נפש האדם.

היו מי שראו בבחירתה המושכלת של גולדברג להפנות את המבט מין הזוועות ״פינוק״ (לאורך חייה, היו משוררים ומבקרים רבים שניסו להקטין אותה ולהמעיט בערכה), ואולם, למרות גילה הצעיר (28), גולדברג בכל זאת ידעה משהו על טעמה של המלחמה ועל הזוועות שנמשכות גם אחרי שוך הקרבות; היא ידעה משהו על אור שמפציע אחרי סבל ועל אהבת החיים ועל קדושתם, שכן חייה מספרים את הסיפור הזה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצה משפחתה לברוח מקובנה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, למחוז סראטוב, המצוי בעומק שטחה של רוסיה. אביה, אברהם גולדברג, היה כלכלן שייסד את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא. כשניסה לשוב לביתו עם אשתו צילה ובתו לאה בת השמונה, נתקל במעבר הגבול בין רוסיה לליטא בחיילים ליטאים מהצבא הלבן. אלה האשימו אותו בריגול לקומוניסטים. במשך עשרה ימים התעללו בו אל מול עיניה של גולדברג הקטנה, עד שאיבד את שפיותו.

ברומן מאת גולדברג "והוא האור", שיצא לאור ב-1946 ובו יסודות אוטוביוגרפיים, היא מתארת את האירוע המזוויע שבו התעללו החיילים באביה דרך עיניה של נורה, גיבורת הספר בת דמותה שלה אבא הסובל ממחלת נפש ושחווה אהבות נכזבות. בדיוק כמו לאה.

"שנת אלף תשע-מאות תשע־עשרה. אנחנו היינו שיירת פליטים החוזרת למולדת. דרך אש וקור וכינים. דרך הבדידות הראשונה שבילדות. אותו מקרה אווילי: משמר הגבול של הארץ הקטנה, איכרים בּוּרים במדי צבא, שמו את עינם בנעליו הצהובות של האב. אמרו כי סימן מובהק הן, הנעליים הללו, שהוא מרגל בולשביסטי. אחר־כך עצרוהו באורווה ריקה. ויום־יום, עשרה ימים בזה אחר זה, הוציאוהו כביכול להורג. עשרה ימים רצופים נמשך המשחק הזה. והאיש נשבר. אז שמעה אותו נורה לראשונה בוכה בקול דק, נָשִׁיִי, מתייפח. והתחנונים הנואשים בקולה של האם: ׳למען הילדה ביקשתיךָ, למען הילדה...׳ ואיזו גברת זרה, שידעה לשמור על הופעתה המצוחצחת אפילו בקרב השיירה הבלויה והרצוצה הזאת: ׳איך אין הוא מתבייש, גבר בוכה!׳ וצחוק של בוז - - ובשובם, כלאוהו בבית־הסוהר. משם לא היתה עוד דרך אלא לבית־החולים ההוא" (עמ׳ 25).

 

בנפשו של אביה של גולדברג קיננה מאותו היום מחלת נפש, והוא התאשפז עד אחרית ימיו. ימיו, כמו ימי שאר בני משפחתו, מגיעים אל קצם עשרות שנים לאחר מכן, בשואה. במעין תמונת מראה הפוכה, מהיום שנכנס גולדברג האב למוסד לחולי נפש, "משתחררות" לאה ואימה מציפורני המלחמה הארורה, החושך והמוות, ומתחילה פריחתה של לאה, שמילדותה המוקדמת חלמה להיות סופרת עברייה. ואולם, צילו של דמותו הטרגית של אביה לא סר ממנה מעולם, וייסוריו ליוו אותה לאורך חייה. כשהייתה בת 27 כתבה בגילוי לב: "אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם".

גאולה דרך השירה

מגיל צעיר הועידה את עצמה גולדברג לחיי רוח וספרות. היא גדלה במשפחה חילונית ובסביבה שבה היהודים לא השתמשו בעברית כשפת יום-יום, ובכל זאת החליטה כבר בגיל עשר לכתוב יומן אך ורק בעברית. העמודים הראשונים של היומן מאפשרים הצצה לנפשה של ילדה קטנה ועקשנית עם מודעות עצמית גבוהה. העמוד הראשון נכתב  ב"4 תשרי תרפ"ב", ובו כתבה: "היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן. אני זוכרת כשלפני שנתיים גם כן חפצתי לחתוב אבל פעם אחת לא היה פני..."

בגיל 12 כבר כתבה בעברית כאילו הייתה זו שפת אימה: "אני חייבת להיות משוררת עברייה חשובה. אם לא, אין טעם לחיי". ובגיל 15: "מצבו הרע של הסופר העברי איננו סוד בשבילי. עוניו ואי פרסומו זוהי מעשיה ישנה. לכתוב לא עברית - אחת היא בשבילי, כאילו לא לכתוב לגמרי. ובכל זאת, אני רוצה להיות סופרת. בכל זאת, בזה אני תולה את עתידי ואת כל חיי, זוהי מטרתי היחידה".

הספר "והוא האור" מגיש לנו בצורה וידויית את החיפוש אחרי האור בחייה של גולדברג ואת ניסיונה לבנות חיים שמחים ויציבים למרות נעוריה העשוקים בצילו של האב החולה. את שמו של הספר שאלה גולדברג מתוך שיר של המשורר משה אבן עזרא שהיא מצאה באנתולוגיה לשירה עברית: "והוא האור אשר ילך ויאור / ...ואילו לא יהי מסוד מאורו / אזי יסוף ספות כוחי ושנַי" (עמ' 185).

"והוא האור" נהיה למוטיב חוזר בהרהוריה של נורה, בת דמותה של לאה. תחילה מחפשת נורה את האור באהובה ארין, שדמותו משמשת לה מעין תחליף אב, אבל כשאהבתה נכזבת, היא תוהה שוב מהו האור שאותו היא מחפשת. היא נזכרת במישהו שאמר שיש "לבחור לשון כמי שבוחר לו טבעת. הזכות הזאת לבחור בלשון כבטבעת קידושין ולברך עליה, הרי את מקודשת" (שם).  ואז היא שואלת, "ואולי זה האור?" אולי הייעוד של נורה, כמו של לאה גולדברג עצמה, כמשוררת, הוא הלשון. גולדברג הרי זכתה לבחור בעברית וייעדה את עצמה מקטנות להיות אדם יוצר בכוח הלשון. את האור שחיפשה בגבר האהוב היא מבינה שעליה לחפש בתוך עצמה וביכולת שלה לברוא דרך השפה עולמות חדשים כרצונה.

לקראת סוף הספר מרחיבה גולדברג את התובנה שלה שהאור מצוי בחיים עצמם, הכוללים את הכול, ומצווה על עצמה, ואף עלינו, לאהוב את החיים ולהתעקש עליהם - על היופי ועל הכיעור שבהם. "ואנחנו נחיה. אני אחיה, אחיה ואוהב את החיים הללו. אוהב אותם על כיעורם, על חלים, על אימתם - ולא אצא מדעתי. אני רוצה לחיות. לחיות הרבה, לחיות חיי אדם אשר מותר לו לנשום. לחיות באור. באורם של ימי העתידים לבוא. והוא האור. והוא האור אשר ילך ויאור. והוא האור" (עמ׳ 217).

הזיהוי של ההליכה בשבילי האור עם הבחירה ביצירה עברית כדרך חיים ובדבקות בגורלה כיהודייה מרתק. אי-אפשר שלא לחשוב על הילדה שמגיל כה צעיר התעקשה על העברית כאילו נבואה ניתנה לה שזהו הצוהר שלה לחיים מלאי השראה, רוח ואור. מי שפתח למענה את הצוהר שדרכו נכנס האור לחייה היה המשורר העברי הקדום שפעל בתקופת תור הזהב בספרד ר׳ משה בן יעקב בן עזרא. כשנורה מנסה לברוח מגורלה ומעמה, היא מטיחה בעצמה: "כפוית טובה מתרברבת. מתהדרת! מי לימד אותך קרוא באותיות מרובעות, אם לא העיר הזו ויהודיה? מי לימד אותך לפתוח בלילות ולבקש פתרון בשירי ר' משה בן יעקב בן עזרא, אם לא העיר הזאת ויהודיה? מי לימדך לחלום את חלום עתידך, ברטט-ברטט, להגות שם ארץ קטנה על שפת ים התיכון". (עמ׳ 188).

נראה שדרך כתיבת הספר מפציעות תובנות עמוקות יותר של לאה גודלברג, האישה והמשוררת והסופרת הגדולה, בנוגע להתמודדות עם החושך. אני רואה בזה מעין הרחבה - בשלה ובוגרת יותר - של ההתמודדות עם השאלה מה עושים בימי מלחמה; איך מתייחסים לחושך בחיים. מעניין אם לאה גולדברג הבוגרת יותר הייתה כותבת את אותו המאמר שכתבה כשהייתה בת 28. טוב שכתבה את הרהוריה בעניין, שכן אלה נהפכו לנכס צאן ברזל, אבל אולי זו הייתה רק תחנה אחת בדרך הארוכה שלה בהבנת האור והחושך ובהתמודדות איתם. ב"והוא האור", שכתבה 15 שנה מאוחר יותר, נדמה כי גולדברג מציגה התמודדות מורכבת ועמוקה יותר עם החושך.

בעיני רוחי אני רואה את לאה הילדה, שחזתה במו עיניה בהתעללות של החיילים באביה, שאינה מסוגלת להכיל את הזוועות ולהתמודד איתן; את לאה הבחורה, שגדלה עם הצל שהחשיך את ילדותה, שבחרה בחיים ושהדפה באופן מוחלט את ההתעסקות במלחמה ובחושך; ואת לאה האישה שבגרה, שעברה דבר או שניים, שחוותה אהבות נכזבות, שמרחיבה את התובנות הרוחניות שלה על האור ועל החושך הדבוקים זה לזה: "והוא האור. והוא החושך הגדול המהלך דבוק וחבוק עם האור הזה" (עמ׳ 187). אין אור בלי חושך, אין פסגה בלי תהום, ואם יורשה לי להעז להוסיף - אין שירי אהבה בלי שירי מלחמה.

בשנת 1943, כשממדי זוועות השואה מתחילים להתבהר ומגיעים לאוזניהם של יושבי הארץ, מתפרסם לראשונה בעיתון "דבר" השיר "האומנם", שיר תקווה שפורץ מתוך ליבה של גולדברג אל מול מציאות אכזרית ועקובה מדם שבו, כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם, ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד כתפילת חיים שיש לשאוף להגשמתה. הדוברת מייחלת לימים שבהם יהיה אפשר ללכת בשדה יחפה, להרגיש את מגע טיפות הגשם על הבשר, לנשום עמוק את ריחו של העשב ולראות את השמש בראי השלולית הזהוב, ליהנות מהקיום הפשוט ומהטבע הממלא את האדם בתחושת חיים וחיוניות, בלי נקיפות מצפון. "וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לנִגְעַֹּ, / וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב", היא כותבת בסוף הבית השני, ובבית הבא: "אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט / הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם. /וּבְיֹשֶר־לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת / כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם".

גולדברג כרתה "ברית מילה", עוד בהיותה ילדה רכה בשנים, עם הלשון העברית. כשגדלה, הבינה יותר ויותר שהדרך לגאולתה העצמית המיוחלת עוברת דרכה ודרך היצירה באמצעותה. הייתכן שכרתה ברית נוספת עם לשון זו - שבחרה לה כטבעת והתחייבה לחזר באמצעותה ובאמצעות היצירה בה אחר האור - להזכיר לעולם מהי הדרך לגאולה? אם נגאלה היא דרך הלשון, תגאל היא אחרים דרך שירתה.


לאה גולדברג, "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד", בתוך: 'שירים', עורך: טוביה ריבנר, ספרית פועלים, 1973 ואילך, כרך ב, עמ' 77.

לאה גולדברג, "על אותו הנושא עצמו", מתוך הספר "יומן ספרותי: מבחר רשימות עיתונות: כרך ראשון 1941-1928", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 400-396.

לאה גולדברג, "והוא האור", ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2006.

© כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ

 

Model.Data.ShopItem : 0 0

עוד בבית אבי חי