שושלת בית הרמב"ם, אב ובנו, עמדה בראש הנהגת קהילות ישראל במצרים ואגפיה משנות השישים של המאה ה־12, ועד לראשית המאה ה־15. בני המשפחה נשאו בתואר "ראש היהודים", "נגיד", שמשמעותו באותה עת הייתה אחריות רשמית על המתרחש בקהילות ישראל, כלפי השלטון וכלפי העדה. ימי פעילותה של שושלת בית הרמב"ם היו ימי משבר לקהילות ישראל במזרח התיכון: הן משברים פנימיים, והן משברים על רקע התרחשויות צבאיות ופוליטיות במדינות הסובבות ובחברה המוסלמית באזור.
בית רמב"ם היה במוקדו של הפולמוס הארוך והמתמשך על מקומה של המחשבה הרציונלית, ועל חיבורי רמב"ם המשקפים מחשבה זו, בעולמם של יהודים במזרח ובמערב. כיצד הצליחה שושלת זו להתקיים בהנהגה במשך זמן כה רב, על רקע הפולמוסים בעניינם של תוכני ההשכלה הערבית־יהודית של ימי הביניים? אילו מהלכי פתיחוּת ורפורמה נקטו בני השושלת כדי להתמודד עם אתגרי הזמן? מה הייתה השפעתה של החסידות המזרחית על הגותה ואורחותיה של השושלת? בסדרה נקרא בכתבים שונים ובספרי הגות של בני השושלת, וכן בכתבי פולמוס וחרם שהוטלו על כתבי הרמב"ם. דרכם נעמוד על חריגותה וייחודיותה של השושלת, שהפכה לאחד מעמודי התווך של ההגות וההנהגה היהודית לאורך הדורות.
מנחם בן־ששון הוא פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל, ונגיד האוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בהיבטים אינטלקטואליים וחברתיים בחיי היהודים בארצות האסלאם בימי הביניים.
Outlook Calendar (.ics)
Google Calendar
