המשנה האחרונה של מסכת יומא (ח, ט) מבחינה בין עבירות שבין אדם למקום, שעליהן יום הכפורים מכפר, לעבירות שבין אדם לחבירו - שעליהן אין יום הכפורים מכפר "עד שירצה את חבירו". הבחנה זו פותחה ושוכללה בתלמודים עד שהתגבשה כהלכה פסוקה בספרות הבתר-תלמודית. בדורות האחרונים היא נעשתה כה שגורה, עד שקשה לשים לב הן לחידוש הרדיקלי המגולם בה בהשוואה לתורת הכפרה המקראית, והן לשלל הבעיות המעשיות שהיא מעוררת - ובראשן, בעיית הריצוי: האם ריצוי כזה אפשרי בכלל?
עיון חוזר במקורות התלמודיים מגלה שחז""ל דווקא היו ערים לבעיות אלה. ראשית, מסתבר שכלל לא בטוח שהבחנה יסודית זו היתה מקובלת על הכל; ושנית, בין סיפורי הסליחה הרבים שנשתמרו בספרות חז""ל, אף לא אחד כמעט מסתיים בהצלחה ובסוף טוב. הריצוי מתברר כמכשלה. בסדרה קצרה זו נעיין בכמה ממקורות אלה - בהלכה ובאגדה - וננסה לברר מה הם מלמדים על הסיכוי לפיוס בעולם שאינו מושלם.
ד""ר איתי מרינברג-מיליקובסקי הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
